המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Rowne, הרחוב היהודי בגטו ביום ראשון.
ארכיון יד ושם, 3380/852

בין שתי מלחמות העולם ישבו ברובנה כ-25,000 יהודים – כמעט מחצית תושביה. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, והיו בהם גם בעלי מקצועות חופשיים ותעשיינים – יהודים היו בעליהם של בתי חרושת גדולים ובהם בתי חרושת לסבון ושמן, מבשלת הבירה הגדולה במחוז וולין, טחנות קמח, מפעלי מזון ועוד. רוב בעלי המלאכה, הסוחרים ובעלי המקצועות החופשיים (עורכי דין, רופאים ומהנדסים) ברובנה היו יהודים. בפעילותם הכלכלית נעזרו יהודי רובנה באגודות מקצועיות, בבנקים יהודיים וכן בשני ארגוני עזרה הדדית, בקופת הלוואות, בחברת ביטוח ועוד. בעיר פעלו גם מוסדות צדקה וסעד מסורתיים, ובהם בית חולים, בית יתומים ובית אבות, ופעל בה סניף של טא"ז. עם מוסדות החינוך של יהודי העיר נמנו כמה גנים יהודיים פרטיים; שלושה גני ילדים עבריים ושלושה בתי ספר עבריים של רשת "תרבות"; כולל גימנסיה ובה מאות תלמידים, בית ספר עממי שהיה קודם לכן תלמוד תורה ולמדו בו לימודי קודש מורחבים; שתי ישיבות; גימנסיה יהודית ששפת ההוראה בה פולנית; בית ספר תיכון למסחר; ובית ספר מקצועי של רשת אורט. בעיר היו כמה ספריות ציבוריות יהודיות ובהן אלפי ספרים, ראו בה אור כמה עיתונים אזוריים, היה בה חוג דרמה, ופעלו בה מועדוני ספורט.
בעיר פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות וסניפים של הבונד, של הקומוניסטים הפולנים (במחתרת) ושל אגודת ישראל.
ב-1919 נרצחו ונפצעו עשרות יהודים בפוגרום שעשו בעיר חייליו של סימון פטלורה.
בימי הסיפוח לברית-המועצות (דצמבר 1939 עד יוני 1941) הולאמו המפעלים והעסקים, סחורות רבות הועברו מזרחה, והמסחר הפרטי חוסל. בעלי המלאכה נדרשו להתארגן מחדש והרופאים נדרשו לסגור את המרפאות הפרטיות. כל המוסדות והארגונים היהודיים חדלו לפעול. במקום הגימנסיה העברית "תרבות" נפתחו גימנסיה ושלושה בתי ספר יסודיים ביידיש והונהגה בהם תכנית הלימודים הסובייטית. כמה תעשיינים, סיטונאים ואישי ציבור יהודים הוגלו מהעיר. רבים מפעילי תנועות הנוער עזבו דרך וילנה ורומניה לארץ-ישראל.
באוקטובר 1940 התכנסו ברובנה מנהיגי "השומר הצעיר" טוסיה אלטמן, ישעיהו ויינר, יוסף קפלן ואדם רנד, ומשם עברו ללבוב (Lwow). ברובנה נשארה הנהגה מקומית, ועד פלישת הגרמנים שותקה פעילות התנועה בשל מאסרם של רבים מהחברים.
הגרמנים כבשו את רובנה ב-28 ביוני 1941. כ-2,000 מיהודי העיר הספיקו לברוח ממנה מזרחה קודם לכן. המשטרה האוקראינית ושוטרים גרמנים החלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה וברצח יהודים. אריך קוך (Erich Koch) נתמנה רייכסקומיסר של אוקראינה והועיד את רובנה למקום מושבו.
עד סוף יולי 1941 נרצחו מאות יהודים, קצתם פעילי ציבור ומשכילים, ובסוף אוגוסט 1941 כבר נרצחו אלפי יהודים. מהיהודים הוחרם רכוש רב והוטלו עליהם תשלומי כופר גבוהים.
בראשית אוגוסט 1941 חויבו היהודים לשאת סרט לבן ועליו מגן דוד כחול, וב-19 בספטמבר הוחלף הסרט בשני טלאים צהובים – על החזה ועל הגב. הוקם יודנרט ובראשו עמד ד"ר משה ברגמן; לסגנו מונה עורך הדין ליאון סוחרצ'וק (Sukharchuk). השניים שלחו יד בנפשם כעבור זמן מה, ובמקום ברגמן מונה חיים רסנר (Rassner), חבר הבונד מוורשה. מלשין יהודי מונה מפקד שירות הסדר היהודי.
ב-1 בספטמבר 1941 העביר הצבא את השליטה על חלקים מאוקראינה למינהל האזרחי של רייכסקומיסריאט אוקראינה בראשות קוך, וזה החל לשכן את משרדיו ברובנה. ככל הנראה בסוף אוקטובר 1941 הוחלט בישיבה של קוך ושל מפקדי הס"ס והמשטרה לרצוח בירי את יהודי רובנה כדי לפנות מקום לפקידי מוסדות השלטון הגרמניים.
ב-5 בנובמבר 1941 זימן קוך את ראשי היודנרט והודיע להם שעל יהודים שאין להם תעודת עבודה להתייצב לשילוח לעבודה.
ב-6 וב-7 בנובמבר 1941 הובלו כ-21,000 מיהודי רובנה אל מחוץ לעיר, לבורות שחפרו מראש אסירים סובייטים, ונרצחו שם בירי. הרוצחים היו 100-80 מאנשי קומנדו החוץ של איינזצקומנדו 5, והאבטחה והשמירה הופקדו בידי שוטרים גרמנים מגדוד המשטרה 320 ובידי שוטרים אוקראינים רבים.
בדצמבר 1941 הוקם ברובנה גטו ורוכזו בו כ-5,000 היהודים שנשארו בעיר. הגטו לא היה מגודר, אך על תושביו נאסר לצאת ממנו, אלא אם כן נשלחו לעבודה או היה בידם רישיון. רוב רכוש היהודים נשדד, וקצתו חולק לאוקראינים.
ב-13 ביולי 1942 הוסעו יהודי הגטו ברכבת לקוסטופול (Kostopol) ונרצחו שם בבורות שהוכנו מראש. ערב החיסול חסמו יהודים רבים את הפתחים בבתיהם, והשוטרים האוקראינים פרצו אותם בעזרת רימוני יד.
ידוע על מעשי התנגדות של יחידים: סיומה גימברג הרג שני גרמנים שבאו לעצור אותו; ניוניה קופילניק ירה בשלושה גרמנים והרג אותם; יצחק שניידר השיג אקדח ורימוני יד מפולני, וכשבאו לעצור אותו פגע בחמישה גרמנים; אישה ששמה דבוריץ פיתתה קצינים גרמנים לבוא לביתה ורצחה אותם. כשהובלה לבית הסוהר היא שלפה כידון מהנדן של אחד השוטרים, נעצה אותו בחזהו ונורתה למוות. ליזה גלפנד, אשתו של קצין סובייטי, עזרה ב-1943 להבריח חומר נפץ למסעדה של קצינים גרמנים שעבדה בה, ובפיצוץ הבניין נהרגו קצינים גרמנים רבים.
כמה מיהודי גטו רובנה ניצלו בזכותו של המהנדס הגרמני חסיד אומות העולם הרמן פרידריך גרבה (Graebe) שהעסיק אותם כפועלים.
ערב האקציה לחיסול הגטו, ביולי 1942, ברחו מרובנה צעירים יהודים רבים, בעיקר לעיירות בסביבה כמו טוצ'ין (Tuczyn) ואחרות. בסוף 1942 הם ברחו ליערות, וקצתם הצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות.