המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים התגוררו בוורקה כ-2,200 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. רובם עסקו במסחר זעיר ומלאכה. בפעילותם נעזרו ב"בנק עממי" ובמוסדות צדקה. בעיירה פעלו סניפים של מפלגות ציוניות, של אגודת ישראל ושל הבונד. עד שנת 1938 היו מחצית מחברי מועצת העירייה יהודים.
עם פרוץ המלחמה ברחו רבים מיהודי ורקה לתחום השליטה הסובייטית.
ורקה נכבשה בידי הגרמנים ב-7 בספטמבר 1939. החטיפות לעבודת כפייה החלו מיד. עשרה גברים יהודים שולחו למחנה עבודה באזור לובלין, ורק תמורת תשלום כופר הצליחו להחזירם לעיירה. הן הגרמנים והן תושבים מקומיים בזזו את רכושם של היהודים.
בתחילת 1940 מונה בוורקה יודנרט, ותפקידו המרכזי היה הספקת כוח עבודה לגרמנים. בעלי אמצעים פדו את עצמם מעבודת הכפייה, אך רוב יהודי וארקה נאלצו לצאת לעבודות מפרכות. לפי צו שפורסם באותה העת נצטוו כל היהודים בני 12 ומעלה לשאת טלאי צהוב.
בסתיו 1940 הוקם בוורקה גטו פתוח בכמה רחובות. בכל בית התגוררו כמה משפחות, הצפיפות הייתה גדולה, והדבר גרם להתפשטות מחלות. רוב היהודים התפרנסו ממכירת שארית חפציהם לאיכרים פולנים שהיו מסתננים לגטו ומביאים מצרכי מזון.
גטו ורקה חוסל ב-21 בפברואר 1941 בידי אנשי ס"ס, שוטרים פולנים, ופלוגות של ליטאים ואוקראינים. היהודים רוכזו בכיכר ליד בית העירייה והובלו לתחנת הרכבת, ומשם גורשו לגטו ורשה, וגורלם היה כגורלם של יהודי ורשה: הם שולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה ונרצחו שם.