המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו בזקליצ'ין כ-300 יהודים – כרבע אוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממסחר זעיר ומרוכלות. הם הסתייעו בקופת גמ"ח שנתמכה בג'וינט ובחברת סעד. בעיירה פעלה אגודה ציונית.
עם כיבוש זקליצ'ין בידי הגרמנים בספטמבר 1939 החלו חטיפות של גברים ונשים יהודים לעבודת כפייה. קצתם שולחו לעבודה בחוות חקלאיות באזור. על יהודי העיירה הוטלו הגבלות תנועה וכך נמנע מהם להשיג מזון בכפרים הסמוכים. ב-1941 הועברו לזקליצ'ין מגורשים יהודים מיישובים אחרים באזור. סניף יס"ס בזקליצ'ין פתח מטבח ציבורי וחילק מזון לפליטים. בסוף 1941 יזמו ראשי הקהילה, בסיוע יס"ס, הקמת בתי מלאכה בעיירה, בעיקר בענף ההלבשה, בניסיון למנוע חטיפות של צעירים יהודים למחנות עבודה.
ביולי 1942 הוקם בזקליצ'ין גטו. הובאו אליו גם מגורשים רבים מקרקוב, קטוביצה (Katowice) וטרנוב (Tarnow), ומספר התושבים בו הגיע לכ-1,500. בגלל הצפיפות הרבה והרעב נפוצו בגטו מחלות. מקצת יושבי הגטו המשיכו לעבוד בבתי המלאכה שבתחומו, וקבוצות אחרות יצאו לעבודה מחוץ לעיירה.
באמצע ספטמבר 1942 גורשו רוב יושבי הגטו דרך תחנת הרכבת בגרומניק (Gromnik) למחנה ההשמדה בלז'ץ. 75 יהודים נורו למוות בזמן הגירוש. שרידי הקהילה, כמה עשרות יהודים, הועסקו באיסוף רכושם של המגורשים ועבדו בכמה מפעלים בעיירה ובסביבתה. ב-1 בינואר 1943 נורו למוות חמישה מהם, והיתר נרצחו באפריל 1943.