המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Krakow, מוכר סחורה בגטו.
ארכיון יד ושם, 80BO8
Poland ,Krakow, שער הכניסה לגטו.
ארכיון יד ושם, 80BO4

לפני המלחמה. בקרקוב, בירתה העתיקה של פולין, הייתה קהילה יהודית מאז המאה הארבע-עשרה (וייתכן אף קודם לכן). ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקרקוב כ-56,000 יהודים – קרוב לרבע מתושביה. מרביתם התפרנסו ממסחר ומתעשייה זעירה, בעיקר בענפי ההלבשה והמזון, וכארבעים אחוז מהם עבדו כפקידים או במגזר השירותים. רבים מהיהודים עבדו גם בענפים אחרים כגון ענף הבניין או תעשיות המתכת, העור והעץ. בקרב בעלי המקצועות החופשיים בעיר היו היהודים רוב: כ-61 אחוזים מהרופאים בקרקוב וכ-62 אחוזים מעורכי הדין (כ-800 מתוך 1,291) היו יהודים. בקרקוב פעלו סניפים של כל הארגונים הפוליטיים היהודיים בפולין ובכלל זה המפלגות הציוניות, הבונד ואגודת ישראל. יהודים תפסו מקום חשוב גם במפלגה הקומוניסטית הפולנית שפעלה במחתרת. לרשות התלמידים היהודים בעיר עמדו בתי ספר ממגוון הזרמים, ובהם בית ספר תיכון דו-לשוני עברי-פולני, כמה בתי ספר יהודיים פרטיים, שני בתי ספר של תנועת "המזרחי", שני בתי ספר מקצועיים וסמינר של "בית יעקב". רשת "תרבות" וארגונים אחרים קיימו שיעורי ערב ללימוד עברית. כמו כן פעלו בקרקוב ספריות השאלה יהודיות רבות ו"אוניברסיטה עממית" שייסדו סטודנטים יהודים. בקרקוב התקיימו חיי דת עשירים ופעלו בה כמה חצרות חסידים. העיר הייתה גם מרכז לפעילות אקדמית ותרבותית של סופרים וחוקרים יהודים רבים. עשרות אלפי בני אדם צפו מדי שנה בהצגות של התאטרון היהודי שפעל בה. בעיר יצאו לאור עיתונים ביידיש, קצתם בעלי אוריינטציה פוליטית, ואגודות ספורט יהודיות קיימו בקהילה פעילויות ספורט.
קהילת קרקוב התגאתה במוסדות הרווחה הרבים שלה, מסורתיים ומודרניים כאחד. היו בה בית חולים מצויד היטב, מרפאות של ארגון טא"ז וּועדות סעד למובטלים. יהודי קרקוב יכלו להסתייע גם באיגודי הסוחרים ובעלי המלאכה, בשני בנקים שנתמכו בארגון הג'וינט וכן בקרן הלוואות ללא ריבית.
בפוגרום שעשה בעיר הצבא הפולני ב-1918 נפצעו יהודים רבים. ב-1936, בזמן שביתה כללית על רקע כלכלי, נפצעו ונהרגו כמה יהודים בהתנגשויות עם המשטרה הפולנית.
הכיבוש הגרמני. הגרמנים כבשו את קרקוב בשבוע הראשון של ספטמבר 1939. רבים מיהודי קרקוב ברחו מזרחה לגליציה הכבושה בידי הצבא האדום, וכמה מהם גורשו לתוך ברית-המועצות בקיץ 1940. בינתיים הגיעו לקרקוב פליטים יהודים מעיירות אחרות במערב פולין, והקהילה המקומית הושיטה להם עזרה.
חיילי הורמכט נכנסו לקרקוב והחלו מיד לשדוד את רכוש היהודים ולתפוס יהודים לעבודת הכפייה או להחזקתם בני ערובה; קצתם נעלמו ללא זכר. בהוראה שפורסמה ב-8 בספטמבר 1939 נדרשו יהודי העיר לסמן את עסקיהם, והסימון הקל את שוד רכושם. ב-12 בספטמבר 1939 יצאה הפקודה בדבר "אריזציה של בתי חרושת ועסקים של יהודים". את הפקודה הוציאו לפועל גרמנים, פולקסדויטשה ואוקראינים. בעקבות הוראה שפורסמה ב-23 בנובמבר 1939 הורחבו תהליכי עיקול רכושם של יהודים. על-פי מיפקד שערכו הגרמנים בנובמבר 1939 נמנו בעיר 64,428 יהודים, אך מספר היהודים שהיו בה בפועל מוערך ב-80,000-70,000. מ-1 בדצמבר 1939 חויבו כל היהודים בני עשר ומעלה לשאת על זרוע ימין סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד.
בפקודת הגרמנים הוקם בקרקוב ב-17 בספטמבר 1939 ועד יהודי של 12 חברים. ליושב ראש הוועד מונה ד"ר מארֶק ביברשטיין ולסגנו מונה וילהלם גולדבלט. בדצמבר 1939 הכריזו הגרמנים על הוועד יודנרט, ומספר חבריו הוגדל ל-24. היודנרט הופקד על כמה תחומי פעילות ובכללם חלוקת מזון ותרופות ואיסוף כספים לתשלומי הכופר. כדי לצמצם את חטיפת היהודים ברחובות, קיבל עליו היודנרט גם את האחריות לגיוסם של עובדי הכפייה. היודנרט גם הקים בית תמחוי לפליטים, חילק בגדים ותמך כספית בנזקקים ובהם משכילים יהודים שאיבדו את מקורות פרנסתם בשל סגירת בתי הספר ומוסדות החינוך היהודיים וסילוק היהודים מהמוסדות הכלליים. היודנרט נתמך חלקית על-ידי ארגון יס"ס. באוקטובר 1939 חודשה פעילותו של בית החולים של הקהילה, והיודנרט הפעיל גם בית חולים למחלות מידבקות, בית יתומים, בית זקנים, בתי מרחץ ובתי קברות. נוסף על כל השירותים האלה גם דאג היודנרט לקורסים להכשרה מקצועית.
ב-11 בדצמבר 1939 פקדו הגרמנים לסגור את כל בתי הספר היהודיים, וכל התלמידים והמורים היהודים סולקו מבתי הספר הציבוריים. החינוך היהודי ירד אפוא למחתרת ופעילותו נמשכה כך עד חיסול הקהילה. בסוף 1939 החלו הגרמנים להשתלט על דירות של יהודים על תכולתן. הם פקדו לסגור את בתי הכנסת והחרימו מהם תשמישי קדושה וחפצי ערך, אך בכמה מבתי הכנסת עוד הותר לקיים פולחן דתי. הם גם הוציאו אל מחוץ לחוק את השחיטה הכשרה.
בדצמבר 1939 הוצבו שוטרים גרמנים ופולנים ברחבי רובע קז'ימייז' (Kazimierz), שרוב יהודי העיר התגוררו בו. בפברואר 1940 הוצבו השוטרים גם סביב שכונות שהייתה בהן אוכלוסייה יהודית גדולה, ובמאי 1940 נאסר על היהודים להיכנס לרחובותיה הראשיים של קרקוב.
מאחר שקרקוב הוכרזה בירת הגנרלגוברנמן, כבר בשלב מוקדם זה פעלו הרשויות הגרמניות לצמצום ניכר של אוכלוסייתה היהודית. ב-18 במאי 1940 הודיע ראש העיר הגרמני של קרקוב קרל שמיד (Karl Schmid) על צמצום מספר יהודי העיר ל-15,000 "יהודים פרודוקטיביים", ועל יישובם מחדש של כל יתר היהודים עד 15 באוגוסט. ליהודים הובהר כי כל מי שלא תהיה בידו תעודה המתירה לו להישאר בעיר יגורש. ביצוע הגירוש הוטל על היודנרט. הגרמנים הורו לכל בתי המחסה שלא לקבל פליטים יהודים, כדי לאלצם לעזוב את העיר. היהודים אכן עזבו בשל כך את העיר, בעיקר לעיירות סמוכות ובהן סקווינה (Skawina), בורק פלצקי (Borek Falecki), יוגוביצה (Jugowice), וייליצ'קה (Wieliczka), פרוקוצ'ים (Prokocim), רבקה (Rabka) וטרנוב (Tarnow).
חברי יודנרט ניסו לשחד פקידים גרמנים כדי שיתירו ליהודים רבים יותר להישאר בעיר, אך הניסיון הזה הוביל למעצרם של יושב ראש היודנרט ושל סגנו. במקום ביברשטיין מונה ליושב ראש היודנרט ד"ר ארתור רוזנצווייג, וגם הוא כקודמו עשה כמיטב יכולתו לשפר את תנאי החיים של יהודי קרקוב.
ביולי 1940 חיו בקרקוב כ-70,000 יהודים. הוקם שירות סדר יהודי, ומספר השוטרים בו עלה בהדרגה מ-40 ל-200. למפקד שירות הסדר מינו הגרמנים את שמחה שפירא, שנחשב אדם גס והמוני. שפירא ציית לפקודות שקיבל מווילהלם קונדה (Wilhelm Kunde), קצין ס"ס שהופקד מטעם הגסטפו על ענייני הביטחון בקרקוב, והתעלם לחלוטין מהיודנרט.
ב-1 באוגוסט 1940 הועברה האחריות על כוח העבודה היהודי מהיודנרט למשרד התעסוקה הגרמני, וזה הסדיר את שילוח היהודים למחנות עבודה באזור.
אחרי "היישוב מחדש מרצון" ההמוני נשארו בקרקוב כ-21,000 יהודים – עדיין מעל ליעדם של הגרמנים. לפיכך פשטה המשטרה הגרמנית על רחובות העיר, ובסיועו של כוח עזר פולני ("המשטרה הכחולה") פתחה במצוד אחר יהודים שלא היו להם אישורי שהייה בעיר. ב-2 בדצמבר 1940 חסמה המשטרה את כל הכניסות לעיר. כ-5,000 היהודים שנתפסו ללא אישורים מתאימים נכלאו כמה ימים בתנאים קשים ביותר במצודה אוסטרית עתיקה קודם שגורשו לעיירות במחוז לובלין. כמה מהמגורשים הצליחו לחזור אחר כך בחשאי לקרקוב.
בתחילת ינואר 1941 פנתה משלחת של רבנים ושל נכבדי היהודים בקרקוב לקרדינל הקתולי אדם ספייחה (Adam Sapieha) כדי שיתערב למענם אצל מושל הגנרלגוברנמן הנס פרנק, שאף הוא היה קתולי, ויבקש לעצור את הגירושים מהעיר. כשנודע לגרמנים מפי מודיע שלהם על פנייה זו לקרדינל, שולחו כל חברי המשלחת לאושוויץ ונרצחו שם. הגירושים נמשכו.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. ב-20 במרס 1941 הכריז מושל המחוז הגרמני ד"ר אוטו וכטר (Otto Waechter) על הקמתו של גטו בקרקוב, הודיע על גבולותיו ודרש מכל היהודים להתרכז בו עד 20 באפריל 1941. הוחלט להקים את הגטו בשכונת העוני פודגוז'ה (Podgorze) שעל הגדה הדרום-מזרחית של נהר הוויסלה. רוב היהודים גרו קודם לכן בקז'ימייז' ועברו לשם דרך שני גשרים. עם הקמת הגטו נסגרו סופית בתי הכנסת בעיר שעוד הותרה בהם התפילה, וכל תשמישי הקדושה שעוד נשארו בהם הועברו לבניין היודנרט. אחדים ממשרדי היודנרט, בית החולים היהודי ובית היתומים וכן כמה בתי מלאכה וחנויות בניהולם של יהודים נותרו מחוץ לגבולות הגטו. הגטו הוקף חומה וגדר תיל. על שעריו שמרו מבחוץ שומרים גרמנים ופולנים, ומבפנים שמרו שוטרים יהודים. כשהוקם הגטו התגוררו בעיר כ-12,000 יהודים, ולכ-1,200 מהם לא היו אישורי שהייה. בשל הצפיפות הגדולה פרצו בגטו מגפות ושיעורי התמותה גדלו מאוד.
בראשית ימי הגטו עוד היה קשר בינו ובין העולם שבחוץ. ב-29 באפריל 1941 הוקם בית דואר והופעל בידי היודנרט. יהודים שעבדו בבתי חרושת שבבעלות גרמנים או פולנים, יהודים שחנויותיהם או בתי המלאכה שלהם היו מחוץ לגטו, צוותי בית החולים ובית היתומים וכן עובדים במשרדי היודנרט שנשארו בינתיים מחוץ לגטו קיבלו אישורים יומיים ליציאה מהגטו. כמו כן הותר לפולנים להיכנס לבתי חרושת בתוך הגטו. מצב זה אִפשר להבריח מזון אל הגטו, אך הכמויות היו מזעריות והמחירים מופקעים. רשמית הקצו הגרמנים לכל תושב בגטו 250 קלוריות ליום, אך גם הקצבה זו לא חולקה באופן סדיר.
ארגונים יהודיים שהיו חלק מיס"ס עשו כמיטב יכולתם להקל את מצבם של הילדים בגטו. "צנטוס" שיכן 300 ילדים אצל משפחות אומנות, העמיד לרשותם מועדון יום ומטבח ציבורי וערך קורסים להכשרה מקצועית לכשישים צעירים.
מסתיו 1941 פעלו הגרמנים לנתק את הגטו מסביבתו. ב-15 באוקטובר 1941 פורסם צו המטיל עונש מוות על כל יהודי שייתפס מחוץ לגטו בלי רישיון ועל כל פולני שייתפס מסתיר יהודי. ב-6 בדצמבר נסגר סניף הדואר בגטו ונפסקה הגעתן של חבילות מזון קטנות לגטו.
בנובמבר-דצמבר 1941 שולחו בין 1,000 ל-2,000 יהודים מהגטו למחוז לובלין בתואנה שאין להם אישור להישאר בגטו. במקביל צוו לעבור אל הגטו קרוב ל-6,500 יהודים מהקהילות שליד קרקוב, ובהן סקווינה, בורק פלצקי, יוגוביצה, וייליצ'קה, פרוקוצ'ים ורבּקה. לפי הערכה, בסוף 1941 חיו בגטו יותר מ-18,000 יהודים.
בתחילת 1942 הועלו קרוב ל-1,000 יהודים מהגטו על קרונות בקר ושולחו ברכבת לכיוון לובלין. את רשימת המגורשים הכין שירות הסדר היהודי. יהודים אלו הורדו מהרכבת לפני שהגיעה ללובלין ואולצו להגיע בכוחות עצמם לקהילות באזור. רבים מהם חזרו והתגנבו שלא כחוק לגטו קרקוב.
בסוף 1941 ותחילת 1942 החלו הגרמנים לסגור חנויות ובתי מלאכה של יהודים שעוד פעלו בצד הארי של העיר. בעקבות זאת הוקמו בגטו שותפויות בין בעלי מלאכה, יצרנים ובתי מלאכה באותם ענפים. אלפים מתושבי הגטו ביקשו לזכות בחסינות מגירוש או מגיוס לעבודת כפייה על-ידי עבודה בשותפויות אלו. למרות זאת, במרס 1942 שולחו כ-2,000 יהודים ליעד בלתי ידוע במזרח.
באקציה שביצעו בקרקוב בין סוף מאי לתחילת יוני גירשו הגרמנים כ-5,000 יהודים אל מותם בבלז'ץ (ראו להלן). ב-3 ביוני, בזמן האקציה, סילקו הגרמנים את יושב ראש היודנרט רוזנצווייג, שסירב לשתף אתם פעולה, וצירפו אותו לרשימת המגורשים לבלז'ץ. במקומו מינו הגרמנים את דוד גוּטר מטרנוב ל"קומיסר" ושינו את שמו של היודנרט ל"קומיסריאט". גוטר נטה יותר מקודמו לשתף פעולה עם הגרמנים, בתקווה שפעילות יצרנית תציל חלק מתושבי הגטו.
ב-20 ביוני 1942, בעקבות האקציה הגדולה, צומצם שטח הגטו בחצי בפקודתו של ראש העיר הגרמני רודולף פוולו (Rudolf Pavlu). ליהודים שדירותיהם היו עכשיו ברחובות מנותקים מהגטו הוקצבו חמישה ימים לעבור לגטו בגבולותיו החדשים. הקטנת הגטו העמיקה את בידודו מהעולם החיצוני וצמצמה מאוד את הברחת המזון.
אחרי האקציה של אוקטובר 1942, שבה שולחו ונרצחו יותר מ-5,000 יהודים (ראו להלן), צומצם שוב שטח הגטו והוקף גדר תיל. בשלב זה עבר הגטו לשליטתם הבלעדית של הס"ס והגסטפו והפך למעין מחנה עבודה. הוצאו רישיונות עבודה חדשים, אך שכרם הזעום של היהודים לא שולם להם עוד, אלא הופקד ישירות בכספות הס"ס.
במחצית השנייה של נובמבר 1942 הושלם גירושם של היהודים מהעיירות והכפרים שליד קרקוב. היהודים ששרדו ממקומות אלו רוכזו בגטו קרקוב; הצפיפות בו החמירה בשל כך ופרצו בו מגפות.
ב-8 בדצמבר 1942 חולק הגטו לשני חלקים: גטו A יועד לעובדים ולבני משפחותיהם והיה בו גן ילדים פעיל, ואילו גטו B נועד ל"לא-עובדים" ונכללו בו גם היהודים מהעיירות והכפרים הסמוכים; הם חיו בו בתנאים קשים ביותר בפיקוחו המחמיר של שירות הסדר היהודי. בין שני חלקי הגטו הפרידה גדר תיל, אך בתחילה הורשו התושבים לנוע ביניהם באישורו של שירות הסדר היהודי.
בדצמבר 1942 החלו הגרמנים להעביר עובדי כפייה יהודים מגטו A למחנה פלשוב (Plaszow), שהוקם על חורבות בית העלמין היהודי של קרקוב. מרבית תושבי הגטו הועברו בהדרגה למחנה זה עם עובדים ממקומות אחרים.
אקציות וחיסול הגטו. ב-30 במאי 1942 הורו הגרמנים ליודנרט לערוך בדיקה יסודית של כל תעודות הזהות ורישיונות העבודה של תושבי הגטו. כוחות משטרה גרמניים, אוקראיניים ופולניים כיתרו את הגטו. ב-31 במאי, אחרי שהושלמה החתימה מחדש על המסמכים, אספו הגרמנים בסיועם של שוטרים יהודים כאלפיים יהודים שלא היו להם רישיונות עבודה וריכזו אותם בכיכר זגודי (Zgody), הכיכר המרכזית של הגטו. ב-1 ביוני הם הועמסו על קרונות בקר ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. האקציה, בפיקודו של וילהלם קונדה, נמשכה עד 8 ביוני, ומספר המגורשים לבלז'ץ עלה על 5,000. מאות יהודים נורו למוות ברחובות הגטו במהלך האקציה, רובם בנסותם להימלט או למצוא מקום מחבוא. רבים התאבדו בבליעת רעל. קבוצות של יהודים הועסקו במיון חפציהם של המגורשים לצורך העברתם לגרמניה.
ב-27 באוקטובר 1942 פשטה בגטו שמועה שאקציה נוספת צפויה ביום המחרת. תושבי הגטו הסתתרו במקומות מחבוא שהכינו מראש, ומי שעבדו מחוץ לגטו ניסו להסתתר במקומות העבודה שלהם או אצל מכרים נוצרים. בערב הקיפו את הגטו יחידות משטרה גרמניות בפיקודם של קונדה וּוילי הָזה (Willi Haase). הקשר עם החוץ נותק, ולמחרת נעשתה בגטו סלקציה אכזרית במיוחד. מפקדי המשטרה הגרמנים והמפקחים של בתי החרושת הגרמניים בחרו בעיקר את העובדים החיוניים, ואילו היתר – לרבות בני משפחותיהם של עובדים אלו – יועדו לגירוש. במהלך האקציה נרצחו אחדים מהחולים בבית החולים היהודי. חולים אחרים צורפו למגורשים, וצורפו אליהם גם ילדי בית היתומים ודיירי בית הזקנים. בסך הכל גורשו לבלז'ץ באקציה הזאת 4,500 מתושבי הגטו, ועוד 800 מתושביו נרצחו בתחומיו.
ב-14-13 במרס 1943 חיסלו הגרמנים את הגטו באקציה ברוטלית. על האקציה פיקד מפקד מחנה פלשוב אמון גט (Amon Goeth), השתתפו בה שוטרים פולנים ואוקראינים וסייעו להם שבויי מלחמה רוסים. ב-13 במרס הועברו לפלשוב מרבית תושבי גטו A (שעל-פי אחת ההערכות מנו כ-6,000 נפשות), ומיעוטם נשלחו למחנות עבודה אחרים. תושבי גטו B ובהם הזקנים, החולים ורופאיהם וכן הילדים מגטו A וכמה הורים שסירבו להיפרד מילדיהם, שולחו אל מותם ביום המחרת. רבים מהם (כ-700 על פי הערכות) נרצחו בקרבת הגטו, והיתר גורשו לאושוויץ ונרצחו.
בסיומה של האקציה הצטוו חברי הקומיסריאט והשוטרים היהודים לאסוף את גופות הנרצחים שבתוך הגטו. בחודשים שלאחר מכן יצאו יום-יום קבוצות של יהודים ממחנה פלשוב כדי למיין את חפצי הנרצחים והמגורשים. עם סיום מבצע זה בנובמבר 1943 לא הורשו עוד היהודים לצאת מפלשוב. בקיץ 1943 גורשו לפלשוב גם חברי הקומיסריאט והשוטרים היהודים.
התנגדות. מחתרות התארגנו בגטו קרקוב כבר ב-1941. חבריהן באו בעיקר מקרב תנועות הנוער והמפלגות הפוליטיות בעיר. ביולי 1942, בעקבות האקציה של יוני, התאחדו תחת פיקוד משותף בראשותו של דולק (אדולף) ליבסקינד כל קבוצות המחתרת למעט תנועת השומר הצעיר, שהמשיכה בפעילות המחתרת שלה בקשר עם קבוצת איסקרה (Iskra). שני גופי המחתרת פעלו בחשאיות גדולה מחשש שהקומיסריאט או שירות הסדר היהודי יסגירו אותם לידי הגרמנים. הם פעלו להשיג כלי נשק וליצור קשר עם ארגוני המחתרת הפולניים מחוץ לגטו. בחודשים הבאים ביצעו פעילים משני הארגונים פעולות חבלה נגד הגרמנים בקרקוב ובסביבותיה ועלה בידם להרוג כמה חיילים ושוטרים גרמנים.
אחרי האקציה של אוקטובר 1942, ובייחוד לאחר ששירות הסדר היהודי עצר כמה מחברי המחתרת של ליבסקינד, עזבו חברי המחתרת את הגטו והעבירו את מרכז הפעילות שלהם לצד הארי של קרקוב. בדצמבר 1942 התאחדו שתי קבוצות המחתרת והקימו מטה משותף, וב-22 בדצמבר 1942 הן תקפו חיילים ושוטרים גרמנים בבית הקפה ציגנריה (Cyganeria) ובמקומות אחרים בעיר. בין שבעה ל-11 חיילים גרמנים נהרגו, ו-13 נפצעו. בשבועות שלאחר מכן, אחרי מצוד של הגסטפו בסיועו של שירות הסדר היהודי, נהרגו או נעצרו מרבית חברי המחתרת. מי ששרדו המשיכו בפעולות פרטיזניות נגד הגרמנים.