המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Hrubieszow, יהודים בסדנת תפירת בגטו.
ארכיון יד ושם, 1573/25

בין שתי מלחמות העולם חיו בהרוביישוב כ-7,000 יהודים – מחצית מאוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממסחר וממלאכה זעירה כמו חייטות וסנדלרות, והיו בהם גם בעלי טחנות קמח, בית דפוס ומפעלים למיניהם. בעיר היה בנק יהודי ואיגודים מקצועיים יהודיים. בעיר פעלו מפלגות ציוניות שונות, אגודת ישראל והבונד וכן תנועות נוער מטעמן. הרוביישוב הייתה עיר חסידית מובהקת והיו בה חצרות חסידיות. רוב ילדי היהודים למדו בבתי ספר ממלכתיים ומיעוטם בחדרים, בתלמודי תורה, בבית ספר ציוני עברי ובבית ספר של הבונד ששפת ההוראה בו הייתה יידיש. בקהילה פעלו שתי ספריות יהודיות, חוגי דרמה וסִפרות וקבוצת ספורט. כמו כן יצאו לאור כתבי עת ציוניים ביידיש.
במהלך ספטמבר 1939 נכבשה הרוביישוב בידי הגרמנים, שבה ונכבשה בידי הפולנים ולאחר מכן נכבשה בידי הסובייטים. הסובייטים נסוגו ממנה ב-3 באוקטובר על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ואז חזרו אליה הגרמנים. יהודים רבים, בעיקר צעירים, הצטרפו אל הסובייטים בנסיגתם מזרחה.
עם כניסתם להרוביישוב החלו הגרמנים לחטוף יהודים לעבודת כפייה ולגזול את רכושם. לאחר זמן מה הטילו אנשי הגסטפו על היהודים תשלום כופר ורצחו את רב הקהילה, יוחנן טברסקי.
ב-2 בדצמבר 1939 ריכזו אנשי ס"ס ופלוגה של אוקראינים 1,000 גברים יהודים בני 60-15 שנה עם עוד כ-1,100 יהודים שהובאו להרוביישוב מחלם (Chelm) והצעידו אותם לכיוון הנהר בוג, ששם נקבע הגבול הסובייטי. כ-1,500 מהם נרצחו בארבעת ימי הצעידה. רבים טבעו, מעטים צלחו את הנהר, והנותרים הוחזרו להרוביישוב.
בראשית 1940 הוקם בהרוביישוב גטו ורוכזו בו כ-6,000 יהודים מהעיר ומהעיירות בסביבה. כל היהודים בני 12 ומעלה נצטוו לשאת סרט זרוע לבן שבמרכזו מגן דוד. הגרמנים מינו יודנרט של 12 חברים; ראש היודנרט היה שמואל ברנד וסגנו היה יואל רבינוביץ. על היודנרט הוטל לספק לגרמנים עובדי כפייה ולשלם כופר לעתים מזומנות. היודנרט הקים מטבח ציבורי ובית חולים.
באוגוסט 1940 הגיעו לגטו הרוביישוב כ-500 יהודים מצ'נסטוחובה (Czestochowa). הגרמנים הקימו באזור ארבעה מחנות עבודה, ומדי יום ביומו יצאו לעבוד בהם מאות יהודים מתושבי הגטו. ב-13 באוגוסט 1940 שילחו הגרמנים, בעזרתם של שוטרים פולנים, כ-600 יהודים למחנה עבודה בבלז'ץ. כמחציתם נספו ברעב ובמגפות.
בנובמבר 1941 הובאו להרוביישוב 300 יהודים שגורשו מקרקוב, ובמרס 1942 הובאו אליה עוד מאות יהודים ממיילץ (Mielec). במאי 1942 ישבו בגטו הרוביישוב 5,690 יהודים.
בקיץ 1942 הודיעו הגרמנים ליודנרט שבכוונתם לשלח את יהודי הרוביישוב לעבודה באזור פינסק (Pinsk). ב-2-1 ביוני 1942 ריכזו הגרמנים 3,049 יהודים, ובעזרת שוטרים פולנים גירשו אותם למחנה ההשמדה סוביבור. על האקציה פיקדו מפקד הגסטפו במקום ויידרמן (Wiedermann), מפקד הז'נדרמריה הניג (Hennig) ואיש המשטרה דיאמנט (Diamant)
40 יהודים שניסו להתנגד נורו במקום.
ב-9-7 ביוני 1942 גירשו הגרמנים לסוביבור עוד כ-500 יהודים מהרוביישוב ומהעיירות גרבובייץ (Grabowiec), אוחניה (Uchanie), דוביינקה (Dubienka) וביאלופולה (Bialopole). יהודים רבים התנגדו לגירוש, וכ-180 מהם נרצחו בבית הקברות היהודי.
בגטו הרוביישוב נותרו כ-2,500 יהודים שעבדו במפעלים של הגרמנים. הם רוכזו בגטו קטן שהוקם סמוך לבית הקברות.
מאז 1941 פעל בכפר ורבקוביצה (Werbkowice), הסמוך להרוביישוב, קיבוץ הכשרה חלוצית של תנועת דרור ובו 40 חברים. באוגוסט 1942 התכוונו החברים להתארגן לפעילות פרטיזנית, אך נרצחו בידי הגסטפו.
ב-28 באוקטובר 1942 גורשו לסוביבור רוב יושבי הגטו הקטן – כ-1,600 נפשות. כ-400 מיושבי הגטו שהתנגדו במהלך הגירוש הוצאו להורג בבית העלמין.
במחנה עבודה בהרוביישוב נותרו כ-160 יהודים, והם הועסקו בניקוי שטח הגטו ובהריסת בית העלמין.
בספטמבר 1943 חוסל מחנה העבודה, ואסיריו הועברו למחנה בודז'ין (Budzyn) שליד קרשניק (Krasnik). רק אחדים הצליחו להימלט ליערות.