המכון הבין-לאומי לחקר השואה

אחרי מלחמת העולם הראשונה חיו בטלושץ' כ-440 נפשות – כ-35 אחוזים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר זעיר, ממלאכה ומהובלות. מוסדות סעד מסורתיים סייעו לנזקקים. עם מוסדות החינוך היהודי נמנו בית מדרש, בית ספר וספרייה. להסתדרות הציונית ולתנועות נוער חלוציות היה ייצוג נכבד בקהילה.
רוב בתי העיירה נהרסו בהפצצות בתחילת המלחמה ורבים מיהודיה ברחו. טלושץ' נפלה בידי הגרמנים ב-14 בספטמבר 1939, ומיד החלה חטיפת יהודים לעבודת כפייה. באוקטובר 1939 מינו הגרמנים יודנרט והעמידו בראשו את גוטמן פופובסקי (Popovski). בסוף 1939 נגזר על יהודי טלושץ' לשאת טלאי צהוב וסרט זרוע צהוב ועליו מגן דוד.
בחורף 1939/40 עזבו רבים מיהודי טלושץ' מזרחה, לאזור שבשליטת הסובייטים, ובמקביל מצאו בה מקלט מאות פליטים יהודים ממקומות אחרים. המצב החמיר עם הגעתו של קצין הס"ס ליפשה (Lipsche). בעקבות ההרס הגדול שנגרם במהלך הכיבוש הורה השלטון הגרמני לתושבים לשקם את המקום על חשבונם, אך ליהודים חסרו האמצעים הנחוצים לכך.
בחורף 1941 פורסמה הפקודה להקים גטו ושירות סדר יהודי. הגטו היה סגור והוקף גדר תיל דוקרני ונדחסו בו כ-740 יהודים מטלושץ' והסביבה. בחורף 1941/42 סבלו היהודים ממחלות ומרעב ורבים נמלטו, ובהם הרב של טלושץ', יעקב יוסף בריקמן, שנמלט לעיירה ידוב (Jadow) ונרצח שם במאי 1942.
גטו טלושץ' חוסל ב-27 במאי 1942. בלילה שבין 25 ל-26 במאי נצטוו היהודים להתרכז בכיכר השוק, ורכושם וכספם נשדדו. הנשים והילדים שולחו בעגלות לרדזימין ומשם לוורשה (Warsaw). הגברים הובלו לשם ברגל, ויותר מ-100 מהם נורו ונרצחו בדרך. לגטו ורשה הגיעו 600 יהודים מטלושץ'. מספר קטן של בעלי מלאכה נשלחו למחנה לעבודת כפייה בווילנוב (Wilanow). גורלם של יתר יהודי טלושץ' היה כגורלם של כלל היהודים בגטו ורשה.