ערב מלחמת העולם השנייה ישבה בידוב קהילה יהודית של כ-1,500 נפשות – כ-90 אחוזים מאוכלוסיית העיירה. רובם התפרנסו ממלאכה, מחנוונוּת ומעבודה במפעל מתכת וכן מאתרי הקיט והנופש בסביבה. בנק עממי יהודי ובנק מסחרי סייעו לפעילות הכלכלית. בעיירה פעל מגוון של מפלגות ותנועות נוער ציוניות ולא-ציוניות. עם מוסדות החינוך היהודי נמנו חדרים, ישיבות, בתי ספר לבנות וספריות ציבוריות.
בתחילת המלחמה, בספטמבר 1939, ברחו יהודים רבים מידוב מזרחה לאזור הסובייטי. עם כיבוש העיירה החלו הגרמנים להתנכל ליהודים ולגזול את רכושם ואת דירותיהם, והטילו עליהם שורה של גזרות: תשלומי קונטריבוציה, איסור על מסחר, חובת הסימון בסרט זרוע עם מגן דוד וחטיפות לעבודת כפייה. בפקודת הגרמנים הוקמו יודנרט של תשעה חברים ושירות סדר יהודי בפיקודו של גדליה פינקלמן.
בסתיו 1940 הוקם בידוב גטו, ואולצו לעבור אליו גם יהודים מכפרי הסביבה. כמו כן הגיעו פליטים רבים מערים ומעיירות באזור. הגטו הוקף גדר תיל ולוחות עץ על חשבון היהודים. בגטו הוקמו בית סוהר, לשכת עבודה שסיפקה כוח אדם לגרמנים ומשרד לגביית מסים. מטבח ציבורי שהוקם בתמיכת הג'וינט סיפק ארוחות ל-500 בני אדם מדי יום. בדצמבר 1940 נמנו בגטו 2,591 יהודים וביוני 1941 – 2,787. בשל הניתוק מן הסביבה גברו העוני והרעב. ניסיונות לסחור עם האוכלוסייה המקומית הסתיימו ברצח יהודים, ומספר הנתמכים בידי גופי הסעד עמד על 1,263. בשל חששם מפני מגפות הטילו הגרמנים על היודנרט להקים בגטו בית חולים, ועל ניהולו הופקד ד"ר גולדברג שהובא לידוב במיוחד מגטו ורשה. נוסף על כך נדרש היודנרט להתקין מתקן חיטוי.
באוגוסט 1942 הוכנסו לגטו ידוב כמה מאות צוענים. האחריות עליהם הוטלה על היודנרט ועל שירות הסדר היהודי, אבל כעבור זמן קצר נורו הצוענים מחוץ לעיירה.
גטו ידוב חוסל ב-22 ספטמבר 1942. היהודים נצטוו להתרכז בכיכר השוק. במהלך האקציה נורו כ-800 מהם, והיתר הובלו לטרבלינקה. 20 חברי היודנרט ושירות הסדר היהודי נשארו בגטו כדי לקבור את המתים, ולאחר מכן הם נשלחו ל"גטו הקטן" בוורשה ולמעט אחד נספו שם כולם.
