המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בראשית המאה העשרים התגוררו בינוביצ'י כ-1,700 יהודים – כמחצית מכלל תושביה. בימי השלטון הסובייטי עסקו יהודים במלאכות למיניהן, וקצתם התארגנו בקואופרטיבים. אחרים היו לפקידים במוסדות ממשלתיים, ואחדים עברו לחקלאות. בעיירה פעלו עד סוף שנות השלושים "מועצה יהודית ממלכתית" ובית ספר שהתנהלו ביידיש. בעקבות תהליכי עיור ותיעוש הצטמצם מספר היהודים בינוביצ'י וב-1939 הגיע לכ-700. ב-1939 ו-1940 הגיעו לעיירה פליטים יהודים מפולין.
ב-9 ביולי 1941 הגיעו לינוביצ'י פליטים יהודים שנמלטו מוויטבסק ובעקבות זאת ניסו כמה מיהודי העיירה להימלט מזרחה, אך רק מעטים מהם הצליחו לברוח לפנים ברית-המועצות. מקצת הגברים היהודים גויסו לצבא האדום.
ינוביצ'י נפלה בידי הגרמנים ב-12 ביולי 1941. בראשית אוגוסט 1941 ערכו הגרמנים רישום של יהודי העיירה, ובאמצע החודש ציוו עליהם לשאת טלאי צהוב על החזה. הוקם יודנרט והועמד בראשו הרופא יפים אברמוביץ' ליפשיץ. בכמה אקציות בין סוף יולי לאמצע אוגוסט 1941 עצרו גרמנים, אנשי איינזצקומנדו 9 שהגיעו לעיירה, יותר מ-200 גברים יהודים, הובילו אותם לכפר סמוך ורצחו אותם. שאר יהודי העיירה – נשים, זקנים וילדים ורק שבעה גברים, רוכזו ב-25 באוגוסט 1941 בגטו שהוקם ברחוב אחד של העיירה וגודר בתיל דוקרני. את הגטו חצתה דרך שהוליכה לבית הקברות הרוסי ושערים בשני צדדיה. תושבים לא-יהודים הורשו להשתמש בה, אך נאסר עליהם להיכנס לבתי היהודים. מדי פעם עלה בידי יהודים להתערב בקהל העוברים והשבים ולחמוק החוצה מהגטו.
על רקע התנאים הקשים בגטו התחולל בו תהליך של חזרה בתשובה, ותושביו צמו והתפללו לחזרת הגברים. הספקת המזון בגטו הייתה מוגבלת מאוד, אך תושביו יכלו להחליף חפצים תמורת מזון וניזונו גם מגני הירק שהיו בתחום הגטו. בגלל הרעב והצפיפות התפשטו בו מיד מחלות.
אזהרותיו של אברמוביץ' ליפשיץ מפני מגפת הטיפוס האיצו ככל הנראה את ההחלטה לחסל את הגטו. כ-1,000 תושבי הגטו (על-פי מקור אחר – כ-1,600) נרצחו ב-10 בספטמבר 1941 בידי אנשי ס"ס בתעלה נגד טנקים ליד הכפר הסמוך זייצבו (Zaytsevo).