המכון הבין-לאומי לחקר השואה

לובביצ'י ידועה בהיותה מרכז חסידות חב"ד בליטא, רוסיה הלבנה ואוקראינה המזרחית. בשנות ה-20 של המאה העשרים ישבו בלובוויצ'י כ-950 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. בין מלחמות העולם הם התפרנסו ממלאכה זעירה, מסחר ועבודה חקלאית.
הגרמנים כבשו את לובוויצ'י ב-21 ביולי 1941. לאחר ימים אחדים נאסרה קבוצת יהודים; נאמר להם שהם מובלים לעבודה, אך כולם נורו למוות. כחודש לאחר מכן הוכרחו יהודי לובוויצ'י לשאת טלאי עגול צהוב על החזה ועל הגב – לאחר מכן הוחלף הטלאי בסרט צהוב – ונאסר עליהם לבקר במקומות ציבוריים ולקיים כל מגע עם האוכלוסייה המקומית; העונש על הפרת האיסור היה מוות. עם הקרבנות הראשונים של הגרמנים נמנו יהודים זקנים, שעברו מסכת התעללויות קודם שנרצחו.
יהודי לובוויצ'י רוכזו בגטו ב-27 בספטמבר 1941. הם נצטוו להתייצב בכיכר המרכזית של העיירה ולקחת אִתם מטען יד בלבד. בכיכר הם נשדדו, 17 מהם נאסרו ונרצחו, והיתר הועברו לגטו תחת משמר של שוטרים רוסים ושל אנשי פלוגת ס"ס שהגיעו מרודניה (Rudnya).
הגטו כלל רחוב אחד בלבד, וב-19 הבניינים שבו נדחסו כ-500 יהודים – בני המקום ופליטים ממקומות אחרים. בגטו לא הייתה הספקה סדירה של מזון ושל חומרי הסקה. תושביו נלקחו לעבודת כפייה בתיקון ואחזקת דרכים וגשרים וכיוצא באלה עבודות.
חיסול גטו לובוויצ'י החל ב-4 בנובמבר 1941. אנשי ה-ס"ס מרודניה ושוטרים מקומיים כיתרו את הגטו. היהודים גורשו מבתיהם לכנסייה, וממנה נלקחו בקבוצות ונרצחו בירי בתעלה לא רחוק מהעיירה.