המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם ישבו בלובצ'ה כ-500 יהודים – כמחצית תושביה. רובם עסקו במלאכה ובמסחר זעיר. בלובצ'ה פעלו מפלגות ותנועות נוער יהודיות, ובהן ציוניות.
בשבועות הראשונים למלחמת העולם השנייה נהרו ללובצ'ה פליטים מאזורי פולין שנכבשו בידי הגרמנים, ומספר היהודים בה עלה לכ-1,500. בעקבות כיבוש העיירה בידי הצבא האדום במחצית השנייה של ספטמבר 1939 הולאמו או נסגרו בה חנויות פרטיות והוקמו קואופרטיבים.
הגרמנים כבשו את לובצ'ה ב-23 ביוני 1941. בעידודם של הגרמנים החלו מיד פרעות בעיירה, ובמשך שלושה ימים שדדו תושבים מקומיים את רכוש היהודים. כעבור ימים אחדים נורו למוות מחוץ לעיירה 51 יהודים. יהודי לובצ'ה חויבו לשאת טלאי צהוב, תנועותיהם הוגבלו, הוטלו עליהם תשלומי דמי כופר, וקצתם נחטפו לעבודת כפייה.
התאריך המדויק של הקמת הגטו אינו ידוע; על-פי אחת הגרסאות נסגר הגטו באוגוסט 1941, ואילו על-פי עדות אחרת – במרס 1942. לגטו הובאו גם יהודים מהעיירות הסמוכות דלטיצ'ה (Delatycze) ונייהנייוויצ'ה (Niehniewicze), ומספר תושביו הגיע לכ-1,750. הגטו גודר בתיל דוקרני ושמרו עליו שוטרים מקומיים. לאחר כינון הגטו מינו הגרמנים יודנרט, ועיקר תפקידו היה גיוס יהודים לעבודת הכפייה. בראש היודנרט עמדו חיים ברוק (Bruck) ויענקל חיים לייבוביץ' מלובצ'ה בשיתוף עם ברל ינקלביץ' מדלטיצ'ה. בעיירה הוקם גם שירות סדר יהודי. הגרמנים אסרו על היהודים לשמור על מנהגי הדת. במרס 1942 נאסר על היהודים להחזיק בבעלותם בהמות. תושבי הגטו סבלו מהתעללות מתמדת של השוטרים המקומיים. בגטו התפשטו מגפות, ועקב התנאים ההיגייניים הירודים היה שיעור התמותה גבוה.
בתחילת אפריל 1942 החלו לשלח יהודים רבים מלובצ'ה לגטאות אחרים ולמחנות: בתחילת החודש שולחו לנובוגרודק 125 עובדי כפייה יהודים ואִתם נשותיהם וילדיהם; לאחר זמן מה שולחו יותר מ-600 יהודים למחנה עבודה בוורובּייוויצ'ה ויילקיה (Worobiewicze Wielkie); קבוצה של 300 יהודים שולחה למחנה עבודה בדבוז'ץ (Dworzec); ועוד קבוצה של יהודים שולחה במאי 1942 לגטו נובוגרודק.
יהודי לובצ'ה שגורשו למחנות ולגטאות נרצחו בהם באוגוסט 1942 ובדצמבר 1942. היהודים שנשארו בגטו לובצ'ה, כ-150 בני אדם שרובם קשישים וחולים, נרצחו ב-24 באוגוסט 1942 מחוץ לעיירה.