בשנות ה-30 של המאה ה-20 ישבו בלודזה כ-1,500 יהודים – יותר מרבע אוכלוסייתה. הם התפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה והיו בהם גם בעלי מקצועות חופשיים. רוב הרופאים ורופאי השיניים בלודזה היו יהודים. נתן לוין שימש שנים רבות סגן ראש העירייה. ביוני 1938 כילתה שרפה גדולה בתים ובתי עסק רבים של יהודים, ומצבם הכלכלי הורע.
ליהודי לודזה היו חיי ציבור עשירים. בקהילה פעלו שבעה בתי כנסת. לתנועה הציונית נודעה השפעה רבה בקרב יהודי לודזה, ובעיירה פעלו תנועות נוער מכל גוני הקשת הפוליטית. חלק מיהודי לודזה נטו לאגודת ישראל, ואחרים, מעטים יותר, נטו לבונד. ילדי הקהילה למדו בבית ספר עממי עברי ובגימנסיה עירונית יהודית. בלודזה פעלו ספרייה עברית ואגודה להפצת העברית, והשפה העברית הייתה שגורה בפי רוב בני הנעורים.
בימי השלטון הסובייטי (מספטמבר 1939 עד יוני 1941) פורקו בהדרגה מוסדות הציבור של היהודים ועסקיהם הולאמו. ביוני 1941 אסרו שירותי הנקוו''ד (המשטרה החשאית הסובייטית) יותר מ-100 מתושבי לודזה ובהם 30 יהודים.
עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות לא דאגו הסובייטים לפינוי מאורגן של לודזה. פליטים יהודים רבים זרמו אליה, וקצתם, ואִתם מאות מיהודי לודזה, הצליחו לחצות את הגבול לעומק ברית-המועצות בכוחות עצמם. צעירים רבים מלודזה התגייסו לצבא האדום ונפלו בקרב.
לודזה נפלה בידי הצבא הגרמני ב-3 ביולי 1941. נוסף על היהודים המקומיים נמצאו בה באותה העת מאות פליטים יהודים מליטא ומאזורים אחרים בלטוויה. ב-4 ביולי 1941 אסרו הלטווים את כל היהודים הפליטים, וב-15 ביולי נורו קצתם למוות.
ב-20 ביולי 1941 פורסם צו להקמת גטו. בקצה העיירה, סמוך לאגם, בשטח צר של כמה רחובות מוזנחים, נדחסו בצפיפות רבה (לעתים 18 נפשות בחדר אחד) יותר מ-1,000 בני אדם. מאות גברים מהם רוכזו בשני בתי כנסת. הגטו לא גודר, אך על קרשים שחורים שהוצבו סביבו נכתבה בצהוב הכתובת "יהודים – אסור!". מפקד הגטו היה גרמני, ושני עוזריו הראשיים היו לטווים. על הגטו שמרה המשטרה הלטווית.
היהודים הצטוו לשאת על החזה ועל הגב טלאי שחור עגול ועליו מגן דוד צהוב, נאסר עליהם ללכת על המדרכות, ונגזרו עליהם עוד גזרות מגזרות שונות. בחנות מזון שפעלה בגטו היה אפשר לקנות על-פי כרטיסי מזון רק מנת מזון מצומצמת. היהודים הועסקו בעבודות כפייה קשות כגון ניקוי רחובות, בתי שימוש ופחי זבל. 40 נשים יהודיות נשלחו לבית החולים הגרמני לעבודות ניקיון ועבודות אחרות. נערות יהודיות נחטפו למסיבות חשק של אנשי משטרה גרמנים ולטווים ונאנסו, וכמה מהן נרצחו. בסוף יולי 1941 נרצחו לפי הוראת המפקד הגרמני 35 יהודים, ובהם גם הרב בן-ציון דון יחיה.
באקציה המונית ב-17 באוגוסט 1941 נרצחו רוב תושבי הגטו – כ-800 גברים, נשים וילדים – על-פי רשימות שהוכנו מראש. חולים וזקנים הוסעו בעגלות והשאר הוצעדו ברגל שבעה קילומטרים, אל שני בורות שהוכנו מראש על שפת האגם צירמה (Cirma). היהודים הצטוו למסור את דברי הערך שברשותם ולהתפשט, ושוטרים לטווים ירו בהם למוות. במקום נכחו גם שלושה קצינים גרמנים וצילמו את הרצח. בערבו של יום הדמים חזרו הרוצחים שיכורים לעיירה במשאיות עמוסות ברכוש הקרבנות: בגדים, עגלות ילדים וחפצי ערך.
בגטו נותרו כ-240 יהודים, בעיקר אלה שעבדו בעבור הגרמנים, הם ובני משפחותיהם אִתם. זמן קצר לאחר האקציה ירו שוטרים מקומיים עוד ב-30-40 בני אדם – בעיקר נשים צעירות וילדיהן. בלילה שלפני הרצח אנסו השוטרים כמה נשים. ב-27 באוקטובר 1941 הוצאו מהגטו 120 יהודים והוסעו לדאוגוופילס (Daugavpils). בדרך הושארו קצתם ברזקנה (Rezekne) ונרצחו שם.
בלודזה נותרו רק 25 בעלי מקצוע יהודים ואחדים מבני משפחותיהם. ב-2 באפריל 1942 רצחו הגרמנים גם אותם ביער גרברובסקי (Garbarovski) מחוץ לעיירה. מכל יהודי לודזה שרדו רק חמישה: משפחה של שלוש נפשות ועוד אישה אחת שמצאו מקלט אצל פולני מקומי, ותינוקת אחת שאסף איכר לביתו.
