המכון הבין-לאומי לחקר השואה
האנציקלופדיה של הגטאות
+ חיפוש במאגר
אופוצ'נו (Opoczno)
מקום לפני המלחמה: עיירת נפה במחוז קילצה (Kielce), פולין
מקום בזמן המלחמה: גנרלגוברנמן, מחוז רדום
מקום לפני המלחמה: עיירת נפה במחוז קילצה (Kielce), פולין
מקום בזמן המלחמה: גנרלגוברנמן, מחוז רדום
בשנות השלושים של המאה העשרים התגוררו באופוצ'נו כ-3,000 יהודים. כתשעים אחוזים מהם התפרנסו ממלאכה וממסחר זעיר. בעיירה פעלו מפלגות ציוניות ואגודת ישראל. בקהילה היו ספרייה, תלמוד תורה, בית ספר של רשת "תרבות" ובית ספר לבנות של "בית יעקב". בנובמבר 1935 פרצו באופוצ'נו מהומות עקב הסתה של האנדקים, אשר גם יזמו חרם על סוחרים יהודים. הקהילה התמודדה עם האנטישמיות הגואה על-ידי הגברת העזרה ההדדית.
עם פרוץ המלחמה ותחילת הכיבוש הגרמני של פולין הגיעו לאופוצ'נו פליטים רבים, ומספר היהודים גדל לכ-4,000. אופוצ'נו נכבשה בתחילת ספטמבר 1939, ואחרי שבועיים הטילו הגרמנים קנס גדול על הקהילה ולקחו שלושה מראשיה בני ערובה. מרדכי רוזנבלום, אשר שלט בשפה הגרמנית, הציג את עצמו לפני מפקד הצבאי של העיירה כנציגם של היהודים, ובמשא ומתן עם הגרמנים הסדיר את תשלום דמי הכופר. כעבור זמן מה ציוו הגרמנים על רוזנבלום להקים יודנרט והעמידו בראשו את אדם פרידלבסקי, מנהלו של בית חרושת לזכוכית. כבר באוגוסט 1940 נשלחו 500 גברים לעבודת כפייה במחנה נרול (Narol) שליד טומשוב לובלסקי (Tomaszow Lubelski).
הגטו של אופוצ'נו הוקם בנובמבר 1940. הואיל והיו בו רק 115 בתים קטנים, שיכן היודנרט כ-1,000 חסרי דיור ופליטים רבים במעון זמני בבית המדרש. הוקם גטו פתוח ולא מגודר. שוטרים גרמנים שוחדו כדי להעלים עין מיהודים שחמקו החוצה ומפולנים שנכנסו פנימה, וכך התאפשרו עבודת יהודים מחוץ לתחומי הגטו, הברחת מזון וקשר עם העולם החיצון.
היודנרט חויב לספק לשלטונות 400 עובדים מדי יום לעבודות שונות. רוב העובדים נשלחו לעבודה במכרות פחם, ואחרים פינו שלג, סללו דרכים, ריצפו כבישים באבנים גדולות ועבדו במחצבות. בגטו פעלו כמה מפעלים קטנים כגון מפעל לייצור סבון. באביב 1941 ובאביב 1942 פרצו בגטו מגפות טיפוס. היודנרט נאבק בהן על-ידי הקמת חדרי חיטוי ומשלוח צוותים שעברו מבית לבית וריססו את הדירות, את יושביהן ואת בגדיהם בחומרי חיטוי. בעיירה פעל גם בית חולים.
בגטו התארגנו פעילויות לנוער. בפעילות זו בלטה תנועת הנוער גורדוניה, שעסקה בחינוך ובהשגחה על ילדי הפליטים. כמו כן שמרה על קשר עם מטה התנועה בוורשה, שאנשיו הפיצו עיתונות מחתרת והוראות בכתב ליהודי הגטו.
בתחילת 1942 מנתה אוכלוסיית הגטו 4,231 נפשות. ב-27 באפריל 1942 החל גל מעצרים גדול, ו-250 בני אדם נתלו בשלוש הוצאות להורג פומביות. ביולי 1942 שולחו 400 גברים יהודים למחנה הסג (Hasag) בסקרז'יסקו קמיינה (Skarzysko Kamienna).
בקיץ ובסתיו 1942 נפוצו בגטו שמועות על גירוש קרוב. היודנרט ניסה להעביר את רוע הגזרה באמצעות שוחד לשלטונות, אך ללא הועיל. ב-27 באוקטובר 1942 החל חיסול הגטו בגירושם של 3,000 יהודים לטרבלינקה. כ-200 יהודים נרצחו כבר במהלך האקציה. עשרות נמלטו ליערות וחברו לפרטיזנים יהודים, בין היתר ליחידת הלוחמים העצמאית "לווי", שביצעו פעולות חבלה רבות.
כ-500 היהודים שנותרו בגטו לאחר האקציה שוכנו בבית היודנרט ועבדו בעבודות כפייה.
בסוף דצמבר 1942 פרסמו הגרמנים כי מי שיש להם קרובים בארץ-ישראל יועברו למדינה ניטרלית ויוחלפו בשבויים גרמנים. יהודי אופוצ'נו התייצבו ברצון; כמה מאלה שלא היו להם קרובי משפחה בארץ-ישראל הציגו מסמכים מזויפים. מי שמסרו מסמכים הועברו בתחילת ינואר 1943 לגטו חוזר שהוקם באוייזד (Ujazd), ומשם גורשו לטרבלינקה ב-6 בינואר.