המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות חיו בליובר 1,860 יהודים – כ-70 אחוזים מכלל אוכלוסייתה. פוגרומים שנעשו ביהודי העיירה בימי מלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918) הגיעו לשיאם במאי 1920, ברצח של 44 יהודים, פציעתם של יותר מ-200 מהם ואונס של מאות נשים בידי חיילי הצבא האדום. בין שתי מלחמות העולם הביאו מדיניות השלטון הסובייטי ותהליכי העיור המואצים לצמצום מספר היהודים בעיירה בכמחצית. בתקופה זו חלו תמורות ניכרות בחיי היהודים, בתי מדרש ושטיבלים הפכו למחסנים ולמועדונים, והישיבה שפעלה בעיירה נסגרה. באמצע שנות ה-20 נוסדו בליובר מוסדות ממלכתיים שניהלו את עבודתם ביידיש. ב-1926 הוקמה בליובר "מועצה יהודית ממלכתית". בבית ספר ששפת ההוראה בו הייתה יידיש למדו ב-1924 כ-230 תלמידים. מראשית שנות ה-20 החלו אחדים מיהודי ליובר לעבוד בקואופרטיבים חקלאיים יהודיים. בשלהי שנות ה-20 היו רבים מבעלי המלאכה מאוגדים בקואופרטיבים.
הגרמנים כבשו את ליובר ב-8 ביולי 1941. ב-9 באוגוסט 1941 הובלו כ-300 גברים יהודים לכפר יורובקה (Yurovka), שרוכזו בו יהודים מהסביבה, אולצו לחפור בור ונורו בו למוות. ב-13 בספטמבר 1941 הגיעה לליובר יחידה של גדוד המילואים 45 של משטרת הסדר ויחד עם המשטרה האוקראינית ריכזה כ-1,200 יהודים במנזר לשעבר. הם הועברו משם ב-15-14 בספטמבר 1941 לפסצ'נויה (Peshchannoye), כשני קילומטרים מליובר, ונרצחו עם 180 פליטים יהודים מהעיירות פולונויה (Polonnoye), גריצב (Gritsev), אוסטרופול (Ostropol) וסלבוטה (Slavuta).
לא ברור מתי הוקם הגטו בליובר. לפי כמה עדויות הוקם גטו במרכז העיירה כבר ביולי 1941, זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני, ולפי עדויות אחרות הוקם בה הגטו לאחר אקציית ספטמבר 1941, כשלא נותרו בעיירה אלא מאות אחדות של יהודים בעלי מקצועות נדרשים והיהודים שנתפסו במחבוא לאחר האקציה. היהודים שוכנו בבניין של בית ספר מקומי שהופקדה עליו שמירה, ומשם שולחו לעבודות כפייה שונות.
הגטו חוסל בסוף אוקטובר 1941. שוטרים אוקראינים שהגיעו מצ'ודנוב (Chudnov) הוליכו את היהודים שנשארו במקום – קרוב ל-250 בני אדם – למבנה של בית יתומים בפסצ'נויה ושם רצחו אותם.