המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Leczyca, גדר הגטו. ארכיון יד ושם, 1605/798

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלנצ'יצה כ-4,200 יהודים – יותר שליש מתושביה. רובם עסקו במסחר ובמלאכה, ועמדו לרשותם אגודת הלוואה וחיסכון, אגודת סוחרים יהודים וקופת גמ"ח. בפוליטיקה הקהילתית הייתה אגודת ישראל המשפיעה ביותר, ואחריה המפלגות הציוניות. עם הכיבוש הגרמני בספטמבר 1939 הוקם בלנצ'יצה יודנרט ובראשו הועמד הרץ מוצ'ניק (Muchnik). הפעולה הראשונה של היודנרט הייתה איסוף כסף לפדיון בני ערובה יהודים. יהודי לנצ'יצה נצטוו לשאת טלאי בצורת מגן דוד, והשלטונות המקומיים אילצו דווקא את המתנצרים לשאת טלאים גדולים במיוחד.
כבר בסוף 1940 ובראשית 1941 גורשו מלנצ'יצה יותר מ-1,000 יהודים והועברו ככל הנראה לגטאות אחרים, אך בה בעת הוסיפו לזרום אליה פליטים מן הסביבה. בין דצמבר 1940 לפברואר 1941 הוקם בצפון העיר גטו והוקף בגדר תיל, ועל היהודים הוטל עוצר לילה. המגע היחיד שלהם עם הסביבה היה באמצעות עובדים שהועסקו מחוץ לגטו. רוב תושבי הגטו קיבלו מזון לפי תלושים בחנות שארגן היודנרט. מפעם לפעם פרצו בגטו מגפות. מצבם של הפליטים היה חמור במיוחד; הם חיו בצפיפות קשה ורבים מהם לא יכלו לקבל אפילו את מנות מזון הרשמיות.
היודנרט חויב לספק יום-יום לשלטונות הגרמניים מכסה של עובדים. נוסף על כך נהגו אזרחים גרמנים להיכנס לגטו ולחטוף יהודים לעבודות שונות. ב-17 במרס 1942 נאלץ שירות הסדר היהודי לתלות בגטו בפומבי עשרה יהודים שהואשמו בהברחה.
גטו לנצ'יצה חוסל ב-12-10 באפריל 1942; בפיקודו של ראש הגסטפו המקומי ורנר הרמן (Werner Hermann) גורשו כ-3,000 היהודים שנותרו בו ורוכזו בפודמביצה (Poddebice) קודם שנרצחו עם יהודי המקום בחלמנו.