המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם התגוררו בפודמביצה כ-1,400 יהודים – יותר משליש תושביה. רובם עסקו במסחר בבקר, בתבואה ובקמח והיו בהם גם עגלונים. בעיירה פעלו מפלגות ציוניות ומפלגת אגודת ישראל. בתחום החינוך נוסדו חדר מתוקן, בית ספר לבנות של "בית יעקב" וספריות.
הגרמנים כבשו את פודמביצה ב-7 בספטמבר 1939. בנובמבר 1940 הוקם גטו לא מגודר ברובע המוזנח ביותר של העיירה ונדחסו בו כ-1,500 יהודים ובהם כ-150 פליטים. מספר התושבים בגטו גדל בחודשים הבאים, כשהועברו אליו כ-600 מיהודי לנצ'יצה. בגטו לא היו מקורות תעסוקה, אפילו לא לבעלי המלאכה, ותושביו רעבו ללחם. היודנרט המקומי, בראשותו של יהודי ששמו סוסנובסקי, דאג לחלוקת חומרי הסקה לנזקקים באמצעות ועד לעזרה ציבורית שהפעיל.
בשבועות שקדמו לחיסול הגטו פתחו הגרמנים בשורה של תליות פומביות בגטו כדי לשבור את רוחם של יהודי העיירה. ב-17 במרס 1942 אולצו שוטרים יהודים לתלות חמישה יהודים בגטו. בעקבות אירוע זה התנדבו עשרות גברים יהודים למחנות עבודה; כ-90 מהם הגיעו למחנה עבודה בקונין (Konin) ונספו שם.
יהודי גטו פודמביצה גורשו באמצע אפריל 1942; על הגירוש הופקדו כוחות ס"ס מתוגברים, שקצתם הובאו מלודז' במיוחד. כ-1,800 יהודי הגטו נדחסו בכנסייה המקומית והוחזקו שם עשרה ימים, וכ-28 מהם מתו בגלל התנאים הקשים במקום. עם צאתם נערכה בהם סלקציה, ומקצת הילדים והזקנים נרצחו בו במקום. כמה גברים ונשים שנמצאו כשירים לעבודת כפייה הועברו לגטו לודז', והשאר גורשו למחנה ההשמדה חלמנו. על מבצע החיסול פיקדו קציני הס"ס הרמן ורנר (Herman Werner) וברונו אולה (Bruno Uhle).