המכון הבין-לאומי לחקר השואה

מדז'יבוז' מוכרת בהיסטוריה היהודית בהיותה עירו של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידוּת. בראשית המאה העשרים ישבו בה כ-6,000 יהודים – כשני שלישים מכלל תושביה. בימי מלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918) עשו אוקראינים פוגרומים באזור. בימי השלטון הסובייטי התארגנו בעלי מלאכה יהודים רבים בקואופרטיבים, ואחרים עברו לחקלאות; סמוך לעיירה הוקם קולחוז יהודי. במדז'יבוז' פעלו "מועצה יהודית ממלכתית" ומחלקה משפטית שהתנהלה ביידיש. עד 1938 גם פעל בעיירה בית ספר ביידיש. בעקבות תהליכי התיעוש והעיור ירד מספר היהודים בעיירה, ובשלהי שנות ה-30 התגוררו במדז'יבוז' כ-2,350 יהודים, שהיו יותר ממחצית אוכלוסייתה באותה העת.
עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות גויסו רבים מיהודי מדז'יבוז' לצבא האדום. כמה עשרות משפחות יהודיות התפנו מזרחה לתוך ברית-המועצות. ב-6 ביולי 1941 נסוג הצבא האדום מהעיירה וכמעט מיד החלו אוקראינים מקומיים לשדוד את רכוש היהודים. הגרמנים נכנסו למדז'יבוז' ב-8 ביולי 1941, וכבר באותו ‏היום גויסו גברים יהודים לעבודת כפייה והגרמנים הכריזו על החרמת בתים ובהמות מהיהודים. כעבור זמן קצר הוצאו היהודים מבתיהם והועברו לגטו ברובע בפאתי העיירה. הגטו גודר בתיל. חיים מיליס (לפי מקורות אחרים: אברם שווץ [Shvets]) התמנה "זקן היהודים". בתחילה הורשו היהודים לקנות מזון בשוק של העיירה כמה שעות ביום, אבל אחר כך נסגר הגטו לחלוטין.
הצפיפות, הרעב והקור הביאו להתפשטות מגפת טיפוס בגטו ולתמותה גבוהה בקרב תושביו. בתחילה הובאו המתים לקבורה בבית העלמין היהודי, אך כשגדל מספרם הם נקברו בקברי אחים בשטח הגטו. תושבי הגטו חויבו בעבודת כפייה, והגרמנים והשוטרים האוקראינים התעללו בהם מפעם לפעם. יהודים שנחשדו cשיתוף פעולה עם השלטון הסובייטי נרצחו.
ב-14 באפריל 1942 נלקחו מהגטו 220 גברים כדי להוביל סוסים לחזית; איש מהם לא שב לגטו. ב-21 בספטמבר 1942, יום כיפור תש"ג, ריכזו אנשי הגסטפו והמשטרה האוקראינית את היהודים בכיכר העיר. נציג הוועד היהודי משה ויינר, שנאלץ בפקודה הגרמנים לכנס את היהודים, הלך מבית לבית וצעק: "יהודים התפללו ולכו לטבח". 80 יהודים הופרדו מהשאר ושולחו לעבודה, ואחרים נורו למוות סמוך לגדה הדרומית של הנהר בוג, בדרך לכפר רוסנובצי (Rusanovtsy). יהודים שנתפסו במקומות מחבוא הובאו לכנסייה הקתולית; הצעירים והבריאים נשלחו משם לעבודה במחצבה ואחר כך הועברו ללטיצ'ב (Letichev), והאחרים נורו למוות. המשפחות היהודיות האחרונות שהושארו בגטו כדי למיין את רכוש הנרצחים נרצחו אף הן ב-6 בנובמבר 1942.