המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בראשית המאה העשרים חיו בלטיצ'ב כ-4,000 יהודים – יותר ממחצית תושביה. בעקבות תהליכי תיעוש ועיור בימי השלטון הסובייטי הצטמצמה האוכלוסייה היהודית בלטיצ'ב, עד שמנתה בשלהי שנות ה-30 כ-2,000 נפשות.
בתקופה הסובייטית עסקו רוב יהודי לטיצ'ב במלאכה ובמסחר, אך בתחילת שנות ה-30 חוסל המסחר הפרטי . בעלי מלאכה רבים התארגנו בקואופרטיבים, מקצת היהודים היו לפקידים ופועלים במפעלים ממשלתיים, ואחרים פנו לחקלאות ואף הקימו בעיירה קולחוז יהודי. עד 1938 פעל בעיירה בית ספר תיכון ביידיש.
הגרמנים כבשו את לטיצ'ב ב-17 ביולי 1941, וב-22 בספטמבר 1941 הקימו בה גטו. בתחום הגטו נכללו כמה עשרות בתי יהודים. ל"זקן העדה" מונה מנדל צידולקה (Tsidulka). תושבי הגטו חויבו לתפור על בגדיהם טלאי צהוב. הגטו הוקף בגדר תיל, אך בשבוע הראשון לקיומו נותר השער פתוח. יהודים נדרשו למסור לגרמנים דמי כופר בזהב, בדברי ערך ובבגדים חמים. רוב יהודי הגטו הוכרחו לעבוד במחצבה, מרחק עשרה קילומטרים מהגטו, שהובאו לעבוד בה גם יהודים מעיירות אחרות במחוז קמנץ-פודולסקי ובמחוז ויניצה (Vinnitsa). בגלל הרעב והעבודה הקשה הייתה התמותה בגטו גבוהה. במאי 1942 הוקם במתחם של הכנסייה הקתולית בלטיצ'ב מחנה עבודה והובאו לעבוד בו כמה אלפי יהודים מבסרביה (Bessarabia) ומבוקובינה (Bucovina) וכן יותר מ-300 יהודים כשירים לעבודה מהעיירות הסמוכות מדזיבוז' (Medzhibozh) דרז'ניה (Derazhnya) וּווֹלקובינצי (Volkovintsy).
בספטמבר 1942 רצחו הגרמנים יותר מ-1,500 מתושבי הגטו והמחנה. הגטו והמחנה חוסלו ב-30 בינואר 1943, כשרצחו הגרמנים סמוך לעיירה את בעלי המקצוע האחרונים בגטו ואת הפועלים האחרונים במחנה.