בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו במוהץ' 707 תושבים יהודים ושיעורם בכלל אוכלוסייתה היה כארבעה אחוזים. בין שתי מלחמות העולם היו רוב יהודי מוהץ' סוחרים ובעלי מלאכה; אחדים היו בעלי בתי חרושת. הקהילה היהודית בעיר השתייכה לזרם הנאולוגי, ובשנת 1944 למדו בבית הספר היסודי היהודי 28 תלמידים.
ב-1942 הייתה מוהץ' לאחד ממרכזי הגיוס לעובדי כפייה לחזית המזרחית. הקהילה היהודית המקומית (עם קהילות אחרות במחוז ברניה) סייעה לאלפי עובדי הכפייה ששהו במוהץ', ואחר כך גם לעובדי הכפייה שחזרו מהחזית המזרחית בסוף 1943 ובראשית 1944 והוצבו בעיר לשבועות אחדים.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. על-פי נתוני מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 מנתה הקהילה הנאולוגית של מוהץ' 622 נפשות.
המינהל ההונגרי נותר על כנו גם אחרי הכיבוש הגרמני, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך תקנות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. כ-1,000 יהודים התגוררו בשני גטאות שהוקמו במוהץ' באמצע מאי 1944. היהודים המקומיים נכלאו בגטו שהוקם ברחוב בית הכנסת, ואילו היהודים שהובאו מיישובים בנפת מוהץ', נפת היג'הט (Hegyhat) ונפת פצ'וורד (Pecsvarad) שבמחוז ברניה נכלאו במפעל לעיבוד עורות סמוך לנמל. ב-28 במאי 1944 נסגרו שני הגטאות.
בראשית יוני 1944 גויסו גברים כשירים לעבודת כפייה במסגרת הצבא ההונגרי, ובכך ניצלו מגירוש. ב-29 ביוני 1944, לאחר שנעשו על גופם חיפושים למציאת דברי ערך מוסתרים, הועברו תושבי שני הגטאות למחנה הצבאי לקיץ' (Lakits) בפץ' (Pecs), ששימש מרכז השילוח של המחוז, ומשם גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו ב-4 וב-6 ביולי 1944.
