בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בפץ' 3,486 תושבים יהודים ושיעורם בכלל אוכלוסייתה היה כחמישה אחוזים. בין שתי מלחמות העולם היו רוב יהודי פץ' סוחרים, בעלי מלאכה ופקידים. בשנת 1869 הגדירה עצמה הקהילה היהודית בעיר קהילת סטטוס קוו, אך ב-1923 היא הצטרפה לזרם הנֵאולוגי. בשנת 1944 למדו בבית הספר היסודי היהודי 112 תלמידים. הקהילה קיימה גם תלמוד תורה, בית אבות ואגודות חברתיות ודתיות למיניהן.
בימי הטרור הלבן שאחרי מלחמת העולם הראשונה הצליחו יחידות הגנה עצמית שארגנו צעירים יהודים מקומיים להדוף כנופיות שהתנפלו על יהודי העיר.
אגודת הנשים היהודיות והקבוצה המקומית של ויצ"ו סייעו בשנת 1938 לפליטים יהודים שהגיעו מיוגוסלוויה, גרמניה ואוסטריה.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. הגרמנים נכנסו לפץ' כבר באותו היום, ומיד הפקיעו את בית האבות היהודי והפכו אותו למיפקדה המקומית של הגסטפו. הגרמנים עצרו 54 יהודים אמידים מהקהילה וכן שלושה יהודים מומרים לנצרות וגירשו אותם למחנה מטהאוזן (Mauthausen). על-פי נתוני מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 מנתה הקהילה הנאולוגית של פץ' 3,060 נפשות.
המינהל ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך הוראות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. בראשית מאי 1944 סימן ראש העיר של פץ', ד"ר ליוש אסטרגר (Lajos Esztergar), את גבולות הגטו, בהתאם לצו הגטואיזציה שפרסם ראש ממשלת הונגריה ב-28 באפריל 1944. הגטו הוקם במתחם ששימש למגורי פקידים סמוך לתחנת הרכבת.
ב-8 במאי 1944 הוקמה בפץ' מועצה יהודית. בראש המועצה עמד עורך הדין ד"ר יוז'ף גריינר (Jozsef Greiner), נשיאה האחרון של הקהילה היהודית בעיר. והחברים בה היו אמיל פהר (Emil Feher), ליוש גוטסמן (Lajos Gottesmann) והרב ד"ר משה (מוריץ) קרמר (Moric Kremer). למחרת היום הציג לפניהם סגן מפקד המשטרה, ינו בורבולה (Jeno Borbola), את תקנות הגטו. מעבר היהודים אל הגטו החל עוד באותו היום והאחריות לו הוטלה על המועצה היהודית. אלפי יהודים הצטופפו בגטו שהוקם ב-272 בתים בפאתי העיר. כ-3,500 מתושבי הגטו היו מפץ', והשאר הובאו מיישובים אחרים במחוז, תושבי נפות דרדה (Darda) פץ', סנטלורינץ (Szentlorinc) וּוילנייה (Villany. אל הגטו הובאו גם החולים היהודים שהיו מאושפזים בבתי החולים, ובהם חולי הנפש. הגטו נסגר ב-21 במאי 1944. המועצה היהודית הקימה שירות סדר יהודי חמוש באלות וארגנה 30בתי תמחוי ובית חולים. מורים המשיכו ללמד ולהעסיק ילדים. את חג השבועות חגגו תושבי הגטו בחצר אחד הבתים, עם ספרי תורה שהביאו עִמם מבית הכנסת בעיר.
מבין תושבי הגטו הוקצתה מכסה של עובדי כפייה – 120 גברים שעבדו בכריתת עצים ביערות ו-50 נשים עבדו בגן ירק. העובדים יצאו מהגטו וחזרו אליו מדי יום.
פרנץ וירג (Ferenc Virag), ההגמון הקתולי של פץ', פנה למושל מחוז ברניה, מיהלי ניקוליץ' (Mihaly Nikolits), בבקשה לשפר את התנאים בגטו ואף ניסה להציל כמה יהודים שהמירו דתם לנצרות, אולם גם הם נתפסו לבסוף בידי הגסטפו.
ב-28 וב-29 ביוני 1944 הועברו תושבי הגטו למרכז השילוח שבקסרקטיני הצבא בלקיץ' (Lakits). קודם לכן עשו השוטרים חיפושים מדוקדקים על גופם. בניסיון למנוע הברחת דברי ערך, אסר עליהם סגן מפקד המשטרה בורבולה להביא מצרכי מזון הגטו בפץ' אל הקסרקטינים. בלקיץ' שוכנו היהודים באורוות הסוסים. כ-20 בני אדם שמו קץ לחייהם. כעבור ימים מספר נמנו יהודי גטו פץ' עם 5,963 היהודים שגורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו מלקיץ' ב-4 וב-6 ביולי 1944.
לאחר חיסול הגטו הגיעה לפץ' יחידה של עובדי כפייה יהודים. 24 מהם נורו למוות ביום הכיפורים תש"ה, 27 בספטמבר 1944, בפקודתו של המפקד ההונגרי יוז'ף רווס (Jozsef Revesz).
