בראשית המאה העשרים התגוררו במורובנייה קורילובצי כ-1,400 יהודים – כשליש אוכלוסייתה. ב-1917 עזבו אותה יהודים רבים בעקבות פוגרום שהתחולל בה. בתקופת השלטון הסובייטי חוסל בהדרגה המסחר הפרטי בעיר. בעלי מלאכה יהודים התארגנו בקואופרטיבים, וכמה מהיהודים היו לפקידים או עברו לעבוד בחקלאות. בעיירה פעלו מועצה יהודית ממלכתית ובית ספר שהתנהלו ביידיש. לקראת שנת הלימודים 1939 נסגר בית הספר, ומעט התלמידים שעדיין למדו בו השתלבו במסגרות חינוך כלליות. ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות נמנו במורובנייה קורילובצי כ-1,000 יהודים – רבע מתושביה באותה העת.
עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות התגייסו יהודים רבים מהעיירה לצבא האדום. רוב הניסיונות של יהודי העיירה להתפנות מזרחה לא עלו יפה בגלל התקדמותם המהירה של הגרמנים.
הגרמנים כבשו את העיירה ב-17 ביולי 1941 ולכמה חודשים העבירו את השליטה בה ליחידות של צבא הונגריה. ההונגרים סיכלו תכניות של אוקראינים לעשות פוגרום ביהודים. כבר בימי הכיבוש הראשונים נלקחו היהודים לעבודת כפייה. בסתיו 1941 עזבו ההונגרים והגרמנים שבו לעיירה, ורדיפת היהודים גברה מיד. הוטלו עליהם קנסות כספיים, ונדרש מהם למסור את הזהב ואת דברי הערך שלהם.
בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בגטו שהוקם באזור המוזנח ביותר בעיירה. הגרמנים מינו כמה יהודים לוועד, ובין היתר הוטל עליו לספק כוח אדם לעבודת כפייה, לגבות קנסות כספיים ולמנוע את יציאת היהודים מן הגטו. ליהודים הותר לצאת מהגטו רק שעה בשבוע לצורך קניות בשוק הסמוך, והשוטרים האוקראינים היו מכים ושודדים את מי שאיחרו לחזור לגטו. באוגוסט 1942 העבירו הגרמנים לגטו מאות יהודים מיישובי הסביבה.
ב-20 באוגוסט 1942 ריכזו הגרמנים בעזרת השוטרים האוקראינים את כל תושבי הגטו. אחרי סלקציה הוחזרו לגטו כ-120 צעירים וצעירות, וכל היתר – כ-2,300 יהודים ובהם כ-1,300 מגורשים מסניטקוב (Snitkov) ומוורבּובץ (Verbovets) – נרצחו.
הגטו חוסל באקציה ב-30-25 באוקטובר 1942, כשנרצחו כמעט כל תושביו האחרונים סמוך לכפר פופוב (Popov). יהודים אחדים הוחזקו אצל מעבידיהם הגרמנים עד מרס 1944 ונרצחו בימים האחרונים שלפני נסיגת הגרמנים.
