המכון הבין-לאומי לחקר השואה

באמצע שנות העשרים של המאה העשרים ישבו בסניטקוב כ-1,200 יהודים. בימי השלטון הסובייטי הופסק בהדרגה המסחר הפרטי של יהודי העיירה, בעלי מלאכה אורגנו בקואופרטיבים, וכמה מהיהודים אף החלו לעסוק בחקלאות במסגרת קולחוז יהודי סמוך לעיירה. עד אמצע שנות השלושים פעל בסניטקוב בית ספר ממלכתי ביידיש.
בעקבות פלישת הגרמנים לברית-המועצות ב-22 ביוני 1941 גויסו גברים יהודים מהעיירה לצבא האדום. סניטקוב נפלה בידי הגרמנים ב-23 ביולי 1941, ובתוך ימים אחדים התחולל בה פוגרום בהשתתפות הגרמנים ומשתפי פעולה מקומיים. לפי הוראותיהם של שלטונות הכיבוש נצטוו היהודים לסמן את דלתות בתיהם במגן דוד שחור ולשאת על זרועותיהם סרט לבן.
כעבור כמה שבועות הוקם בסניטקוב גטו שהקיף רחוב אחד ושטח סמוך לשוק. היהודים נאלצו לעבור לגטו בתוך שעתיים, והשוטרים האוקראינים והתושבים המקומיים שדדו את הרכוש שהשאירו בבתיהם. בגטו רוכזו גם יהודים מהקולחוז. הגטו הוקף בגדר, ותושביו נלקחו כל בוקר לעבודת כפייה. פעם בשבוע הורשו תושבי הגטו לצאת לשוק לשעה אחת, כדי להחליף את חפציהם במזון. רבים מתושבי הגטו מתו בגלל הרעב ותנאי ההיגיינה הירודים ששררו בו. הגרמנים מינו את משה קרים, ואחריו את פרלמן, לתפקיד ראש הגטו והטילו עליהם לספק להם עובדי כפייה ולאסוף חפצי ערך וכספים. גם יחידה של צבא הונגריה, אשר שהתה זמן מה בעיירה, פנתה מפעם לפעם אל ראש הגטו בדרישות להספקת ביגוד חם, מגפיים וכסף.
בתחילת 1942 הגיעו לגטו פליטים יהודים מבסרביה (Bessarabia), ויהודי סניטקוב סיפקו להם קורת גג ומזון. במרס 1942 שולחה קבוצה של כ-60 צעירים מהגטו למחנה עבודה בלטיצ'ב (Letichev).
הגטו חוסל ב-20 באוגוסט 1942; מרבית תושביו הועברו למורובנייה קורילובצי ונרצחו שם עם יהודים נוספים מהסביבה. כמה עשרות צעירים שהופרדו במהלך האקציה גורשו למחנה העבודה בלטיצ'ב.