המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו במלינוב כ-600 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. הם התפרנסו בעיקר ממסחר בירידים החודשיים ומסחר סיטונאי של תבואות. הם נעזרו בקופת גמ"ח בתמיכת הג'וינט וכן הסתייעו בבנק יהודי פרטי. בעיירה פעלו קבוצה ציונית ותנועות נוער ציוניות, הייתה בה ספרייה עברית, והיו גם בית ספר וגן ילדים עבריים של רשת "תרבות" שפעלו שלא ברציפות.
בספטמבר 1939 כבשו הסובייטים את מלינוב.
ב-24 ביוני 1941 נפלה מלינוב בידי הגרמנים. היהודים נדרשו לשאת סרט שרוול ועליו מגן דוד, הם הצטוו להקים יודנרט ושירות סדר יהודי וגויסו לעבודת כפייה.
ב-5 ביולי נרצחו 18 יהודים. ב-12 ביולי נרצחו עשרה צעירים ורב העיירה לאחר שהואשמו בקומוניזם.
בסתיו 1941 שלחו הגרמנים חמישים איש לעבודה ברובנה (Rowne) ונרצחו שם. באותה העת הוחרמו מהיהודים כל דברי הערך ורכוש רב נוסף.
ב-22 במאי 1942 הוקם במלינוב גטו והוקף גדר תיל בגובה שני מטרים. לגטו זה הובאו גם כמאה משפחות מיהודי מרוויץ (Murawica). קבוצת בעלי מקצוע נדרשים שוכנה מחוץ לגטו.
בקרב היהודים התארגנה קבוצת מרי בראשותו של אברהם בן ציון הולצקר (Holtzker). חברי הקבוצה אספו כסף לרכישת נשק ונפט להצתת הגטו. נרכשו גם שני רובים והוסתרו באוהל שעל קבר ר' אהרן מקרלין (Karlin). מסיבות לא ידועות לא יצא המרד אל הפועל.
ב-9 באוקטובר 1942 כותר הגטו, והיהודים הולכו לבורות שהוכנו מראש ונרצחו שם. שישים ושישה יהודים שנתגלו לאחר מכן במסתור נרצחו אף הם. כמה מהבורחים שמצאו מחסה אצל כפריים פולנים וצ'כים נרצחו בידי גרמנים ובידי אוקראינים לאומנים אנשי אופ"א.