המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בנובה מיאסטו שעל הפיליצה כ-1,300 יהודים – כשליש תושביה. רובם עסקו במסחר ומלאכה. בית חרושת לשמן, מאפיות, וגם קו האוטובוס לוורשה היו בבעלות יהודים. בעיירה פעלו סניפים של המפלגות הציוניות, מפלגת אגודת ישראל, הבונד וקבוצה של הקומוניסטים היהודים. בית הספר "בית יעקב" לנערות ובית ספר של רשת "יבנה" העניקו חינוך יהודי. בשנות השלושים התרחשו בעיירה כמה תקריות אנטישמיות וחנויות היהודים הוחרמו.
לאחר כיבוש נובה מיאסטו שעל הפיליצה בידי הגרמנים בספטמבר 1939 גורשו כ-60 גברים יהודים ללובלין ונכלאו שם כמה חודשים במחנה עבודה. בעיירה הוקם יודנרט של תשעה או עשרה חברים ובראשו הועמד מוטל ציליך. על היודנרט הוטל לגבות ולשלם מסי עונשין וכן לארגן צוותי עבודה לצורכי הגרמנים. הוקם גם שירות סדר יהודי.
הגרמנים הקימו בעיירה גטו, וזה נסגר באפריל 1941. היהודים בעלי המפעלים לשעבר הורשו זמן מה להוסיף לעבוד במפעליהם כפועלים. שאר תושבי הגטו חיפשו מקורות פרנסה בלתי לגליים בעבודות שונות בעבור האוכלוסייה המקומית. הילדים נשלחו לכפרים לקנות מזון, וסבלו לא פעם התנכלויות של השוטרים הגרמנים. ב-1940 עדיין פעלה ברשות אחת המאפיות של היהודים.
עד קיץ 1942 הועברו לגטו של נובה מיאסטו שעל הפיליצה מאות רבות של פליטים יהודים ממקומות שונים, ובכללם 600 יהודים מאוסטריה. זרם הפליטים גרם צפיפות רבה בגטו, ובשל הצפיפות פשׂתה בו מגפת טיפוס. בניסיון להתגבר על המגפה הקים היודנרט חדר בידוד לחולים, אך בהיעדר תרופות וכיוון שהיה בגטו רק רופא אחד, היה קשה למגר אותה. משלהי 1941 התגברו החיפושים שעשו מפעם לפעם שוטרים גרמנים בבתיהם של יהודים ורבּו גם רציחות של יהודים.
הגטו חוסל ב-22 באוקטובר 1942. 3,000 יהודי הגטו גורשו לדז'וויצה (Drzewica) הסמוכה, ועם תושביה גורשו משם למחנה ההשמדה טרבלינקה.
25 יהודים נותרו בעיירה לעבודות ניקיון ולאיסוף הרכוש, ולאחר מכן שולחו לטומשוב מזובייצקי (Tomaszów Mazowiecki).
55 מיהודי נובה מיאסטו שעל הפיליצה נשארו בחיים אחרי המלחמה.