המכון הבין-לאומי לחקר השואה

לפני המהפכה הבולשוויקית הייתה נוול מרכז חסידי חשוב. באמצע שנות העשרים של המאה העשרים ישבו בעיר כ-6,000 יהודים שהיו קרוב למחצית אוכלוסייתה, אך עקב תהליכי תיעוש ועיור שהתחוללו בברית-המועצות קטן מספרם, וערב מלחמת העולם השנייה חיו בה מעט יותר מ-3,000 יהודים. בימי השלטון הסובייטי עבדו רבים מיהודי המקום כפועלים במפעל מקומי ואחרים עסקו בחקלאות. עד 1939 פעל בנוול בית ספר יהודי ביידיש.
הפצצה מהאוויר בראשית יולי 1941 הביאה לעזיבה מבוהלת של רבים מתושבי נוול. נוול נפלה בידי הגרמנים ב-16 ביולי 1941, ועד אז הצליחו כנראה רוב יהודיה להימלט ממנה או להתפנות מזרחה.
ב-7 באוגוסט 1941 הצטוו היהודים להתייצב בכיכר העיר, ומשם הולכו למקום שיועד לגטו – אתר הקיט גולובאיה דצ'ה (Golubaya Dacha) שבפאתי העיר. מקצת היהודים שוכנו בצריפים ובבקתות עפר בתחום הגטו. בגטו רוכזו כ-1,000-800 יהודים תושבי נוול ופליטים מוויטבסק (Vitebsk) ומיישובי הסביבה. כ-200 יהודים גרו באחוזת פטינו (Petino), שקצתם התגוררו בה לפני המלחמה. הקשר בין היהודים לאוכלוסייה המקומית נמשך, תושבי הגטו היו יוצאים ממנו כדי להשיג מזון וכדי לעבוד, ונערות יהודיות הועסקו בניקיון בית הסוהר המקומי.
ב-4 בספטמבר 1941, על-פי הוראות הגרמנים, ערך היודנרט רישום של כל תושבי הגטו. באותו היום רצחו הגרמנים 74 גברים יהודים שהואשמו בהצתה. הגטו חוסל כעבור כמה ימים, כנראה ב-6 בספטמבר (על-פי מקורות גרמניים חוסל במהלך ספטמבר 1941). תחילה נלקחו כל הגברים מחוץ לגטו ואחרי שהוכרחו לחפור בורות נורו ונקברו בהם. לאחר מכן נלקחו נשים עם ילדיהן, וכולם נורו למוות. כזה היה גם גורלם של היהודים בפטינו.
על-פי מקורות סובייטיים הגיע מספר הנרצחים במקום לכ-2,000.