המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Sokol, יהודי סוקל מסקלים אבנים. ארכיון יד ושם, 5353/170

בשנות השלושים של המאה העשרים חיו בסוקל כ-5,200 יהודים – כמחצית תושביה. לצד סוחרים ובעלי מלאכה היו ביהודי סוקל גם בעלי מפעלים לתעשייה קלה ובעלי מקצועות חופשיים. במקום פעלו בנק מסחרי וכמה אגודות סעד. עם מוסדות החינוך היהודי בעיר נמנו חדרים מסורתיים, בית ספר "בית יעקב" ובית ספר עברי של רשת "תרבות".
בספטמבר 1939 נהרו לסוקל מאות פליטים יהודים ממערב פולין, ויהודי המקום הקימו ועד לסייע להם. במחצית השנייה של אותו החודש נכבשה העיר בידי הסובייטים. בימי שלטונם הולאמו בתי חרושת, המסחר הצטמצם ביותר והמפלגות היהודיות בוטלו. בקיץ 1940 הוגלו לירכתי ברית-המועצות כמה משפחות בורגניות וכן מקצת הפליטים שסירבו לקבל אזרחות סובייטית.
הגרמנים כבשו את סוקל ב-23 ביוני 1941, ובו ביום רצחו שמונה יהודים. ב-28 ביוני פתחו הגרמנים במצוד אחר פעילים יהודים במוסדות השלטון הסובייטי לשעבר. בפעולה זו, שבוצעה ביזמתו של קצין הס"ס פאול בלובל (Paul Blobel) ובהשתתפותם של לאומנים אוקראינים, נרצחו 183 יהודים באשמת קומוניזם (על-פי מקור אחר הגיע מספר הנרצחים לכ-400).
ביולי 1941 מינו הגרמנים יודנרט של שבעה חברים בראשותו של ג' ינושצינסקי (Yanoshcinski), והטילו עליו לספק יום-יום מאות יהודים לעבודת הכפייה. בנובמבר 1941 נערך בלשכת העבודה הגרמנית רישום של כל הגברים היהודים בני 14 עד 60. עובדים בעבודות חיוניות לגרמנים קיבלו אישורי עבודה מיוחדים. ב-27 בדצמבר 1941 נדרשו היהודים למסור לגרמנים את כל הפרוות שברשותם. ברעב הכבד שפקד את הקהילה באותו החורף מתו רבים. היודנרט הקים מטבח ציבורי וחולקו בו מאות מנות מרק לרעבים. בפברואר 1942 דרשו הגרמנים מהיודנרט 500 איש למחנות עבודה, אך באמצעות שוחד צומצמה המכסה ל-200 יהודים מסוקל ומסביבותיה. במרס 1942 גורשו למחנות עבודה כ-450 יהודים. היודנרט ומשפחות המגורשים שלחו אליהם חבילות מזון ובגדים, אבל אלה בדרך כלל לא הגיעו ליעדן. בקיץ כבר אבד הקשר עם אסירי המחנות, ורובם הגדול נרצחו או נספו. ב-3 באוגוסט נשלחו 32 גברים יהודים לעבודת כפייה ליד הנהר בוג (Bug) וכנראה נרצחו.
ב-17 בספטמבר 1942 הייתה בסוקל אקציה המונית. שוטרים גרמנים ואוקראינים חסמו את כל מבואות העיר, סרקו את בתי היהודים והוציאו את יושביהם לכיכר השוק; כ-2,000 יהודים גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ, וכ-160 נרצחו במקום.
היהודים שנותרו בסוקל רוכזו בגטו ב-15 באוקטובר 1942, כחודש לאחר האקציה. ב-24-22 באוקטובר העבירו הגרמנים אל הגטו כ-3,000 יהודים מיישובי הסביבה, ובהם רדז'ייחוב (Radziechow) ומוסטי ויילקיה (Mosty Wielkie), ומספר היהודים שנדחסו בגטו בצפיפות גדולה עלה על 5,000. לרשות תושבי הגטו עמדו רק ארבע בארות מים. עד מהרה פרצה בגטו מגפת טיפוס הבהרות והמיתה יותר מ-20 בני אדם ביום. בית חולים ומרפאה שהקים היודנרט הקלו את המצוקה אך מעט.
ב-28 באוקטובר 1942, כשבועיים לאחר כינון הגטו, שוב בוצעה אקציה בסוקל, וכ-2,500 יהודים גורשו לבלז'ץ. יהודים שפרצו מקרונות הרכבת נהרגו ברובם בעת הקפיצה או מיריות השוטרים. יושב ראש היודנרט ינושצינסקי ניסה להימלט מהגטו ונרצח. אחרי האקציה השנייה הטילו הגרמנים את תפקיד יושב ראש היודנרט על דוד קינדלר, וכשסירב לקבל עליו את התפקיד הם הטילו אותו על המהנדס שוורץ; כשסירב גם הוא, עלה לו הדבר בחייו.
לאחר שתי האקציות רבּו הניסיונות להימלט מהגטו ליערות או אל מכרים נוצרים, אבל היחס המתנכר של המקומיים, כנופיות הלאומנים האוקראינים של בנדרה (Bandera) ששוטטו ביערות והרגו יהודים והסריקות של הגרמנים – כל אלה הקשו מאוד את מאמצי ההצלה. בגטו עצמו המשיכו תנאי התברואה הקשים להפיל חללים רבים – מספר בני האדם שמתו בגטו בחורף 1942/43 ברעב ובמחלות מוערך בכ-1,500.
באביב 1943 החלו קבוצות של יהודים ששוטטו ביערות לצאת ממקומות המסתור שלהם ולשוב לגטו בסוקל, בעקבות ידיעה שהפיצו הגרמנים שהם יועסקו במפעלים חיוניים.
האקציה לחיסולו הסופי של הגטו החלה ב-27 במאי 1943. בזמן האקציה נעשו ניסיונות לארגן בריחה המונית, אולם רוב הנמלטים נורו במקום ונקברו בבית העלמין המקומי. תושבי הגטו הובלו לבורות במרחק כשלושה קילומטרים מהעיר ונורו שם למוות.