המכון הבין-לאומי לחקר השואה

לקראת פרוץ המלחמה ישבו בפביאניצה קרוב ל-9,000 יהודים – כרבע אוכלוסייתה. פביאניצה הייתה מרכז חשוב של תעשיית הטקסטיל, ורוב יהודי העיר התפרנסו ממנה. בין שתי מלחמות העולם היו היהודים פעילים מאוד בענף הטקסטיל, הן בייצור – כתעשיינים וכפועלים – הן במסחר בו. בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ אחרי מלחמת העולם הראשונה הקימו להם היהודים מוסדות כלכליים ובהם קואופרטיב מסחרי של חייטים ובנק לאשראי.
עם מוסדות החינוך היהודי בפביאניצה נמנו חדרים ובית ספר יסודי של אגודת ישראל, וזמן מה גם גימנסיה דו-לשונית פולנית ועברית. בעיר פעלו אגודות ספורט יהודיות, וראו בה אור עיתונים יהודיים מקומיים. בקרב היהודים פעלו מפלגות ציוניות, אגודת ישראל והבונד, וגם המפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי לגלית. בתקופה זו הפכה פביאניצה למרכז חסידי חשוב ולמקום מושבם של אדמו"רים.
הגרמנים נכנסו לעיר ב-7 בספטמבר 1939 והחלו להתעלל ביהודים. הגרמנים הרסו את בית הכנסת והפכו אותו לאורווה, יהודים נחטפו לעבודת כפייה, ומפעלים שהיו בבעלותם הופקעו. בסתיו 1939 ציוו השלטונות הגרמניים על יהודי העיר להקים יודנרט, ונציגי מפלגות יהודיות וגופים ציבוריים בחרו את יהושע אלטר, וולף ילינוביץ' (Jelinowicz) ויעקב לוברנייצקי (Lubraniecki) לחברים בו. היודנרט פעל בהרכב זה כמה שבועות בלבד. בראשית נובמבר 1939, כשניסו שלושת חבריו להניא את הגרמנים מפינוי יהודים מאחד מאזורי העיר, הם נעצרו ושולחו למחנה ריכוז, והגרמנים מינו תחתם את עורך הדין שפירא. כעבור זמן קצר החליף אותו יחיאל רובינשטיין ומינה את שאר אנשי היודנרט. ביודנרט פעלו מחלקות כגון הספקה, סעד, כספים, עבודה ובריאות, בית דין, מזכירות, מינהל כללי ודואר. על היודנרט הוטל לספק לגרמנים צוותים של עובדי כפייה ולהכין רשימה של 500 יהודים לגירוש. היודנרט צייד אותם בבגדים, מזון וסכום כסף קטן, והם שולחו לקלושין (Kaluszyn) שבמחוז ורשה. בעיר הוקם שירות סדר יהודי ובראשו עמד אבא קופרווסר (Kupervasser).
בפברואר 1940 הוקם גטו בעיר העתיקה של פביאניצה. בתחילה היה הגטו פתוח וגבולותיו סומנו על-ידי שלטים ועליהם מגן דוד צהוב שהוצבו בקרנות הרחובות שתחמו אותו. הדבר אִפשר להבריח מזון ולשמור על מחירים סבירים שלו. בגטו התגוררו כ-9,000 יהודים בצפיפות קשה, ולפעמים נאלצו כמה משפחות לגור יחד בחדר אחד.
היודנרט הפעיל בגטו בתי חרושת וסדנאות לטקסטיל (באמצע 1941 הגיע מספרם ל-11) וכן מפעל למתכת ואלקטרומכניקה. בסך הכל הועסקו במפעלי הגטו 1,400-1,200 יהודים. היודנרט גם השתדל לפתח ענפי ייצור חדשים, והייתה בגטו גם תעשייה ביתית שעבדה בשירותם של לקוחות ארים. בין 450 ל-550 יהודים הועסקו מחוץ לגטו במוסדות גרמניים. רוב העובדים קיבלו שכר זעום, והיו גם כאלו שלא קיבלו שכר כלל, אך העבודה מחוץ לגטו אפשרה ליהודים להבריח אליו מזון. לחלוקתה של הקצבת המזון הרשמית דאגה ועדה מטעם היודנרט, לפי מחיר שקבע היודנרט וכלל גם היטל למימון פעילותו.
המטבח הציבורי של הגטו סיפק כ-20,000 ארוחות צהריים בחודש, קצתן בלי תשלום. בגטו פעלו גם מוסדות סעד ועזרה רפואית למיניהם. בין היתר פעלה בו חברת "מלביש ערומים", ומחלקת הסעד הקימה בית אבות ותמכה ב-60-50 זקנים. מדור הנוער של מחלקת הסעד טיפל ב-150 ילדים ממשפחות עניות והקים בשבילם מעון ובו גם בית ספר. ילדים אחרים בגטו למדו בדירות פרטיות בקבוצות של 15-12 תלמידים. בגטו פעלו גם מחלקת תברואה, מרפאה, בית חולים ובית מרחץ ציבורי; חיסון חובה נגד אבעבועות וחיטוי הדירות מנעו את פריצתן של מגפות בגטו. הד"ר שווידר (Shweider) ניתח חולים בגטו בעזרתו של מנתח פולני, ד"ר מאייר (Majer), שבא יום-יום לגטו ואף הביא תרופות וכסף.
ב-23 במאי 1941 יצאה מהגטו קבוצה ראשונה של 231 יהודים לגטו לודז' ומשם הועברה למחנה עבודה. קבוצה שנייה, של 313 יהודים, יצאה מהגטו ב-7 בספטמבר 1941, ועוד קבוצות שולחו מהגטו עד ינואר 1942.
רבים מתושבי הגטו התמרמרו גם על היודנרט וראשיו בגלל צעדים כמו החרמת מכונות תפירה, אי-העסקת עובדים בבית החרושת של הגטו, שילוחים למחנות עבודה ושאר גזרות, וכמה מהם התלוננו לפני הגרמנים על יושב ראש היודנרט רובינשטיין. באוקטובר 1941 נעצרו ראשי היודנרט ובקיץ 1942, לאחר חקירה ומשפט ממושכים, הם הוצאו להורג.
עם הזמן התדרדר המצב בגטו. הגטו נסגר, כמה מהמפעלים חוסלו, והיהודים איבדו את מקור פרנסתם. בספטמבר 1941 נאסר השימוש בטלפון בגטו. בחורף 1941/42, במסגרת מבצע ''עזרת החורף הגרמנית'', הוציאו הגרמנים מהגטו 15 עגלות עמוסות חפצים שנלקחו מהיהודים. על היודנרט הוטל להכין רשימה של כל תושבי הגטו ולציין בה מועסקים ובלתי מועסקים, ילדים עד גיל שש ואת כל חולי הנפש והנכים.
זמן מה לאחר שהחלו להפעיל את מחנה ההשמדה בחלמנו, במחצית הראשונה של 1942, הוקם סמוך לפביאניצה מחסן מרכזי לחפציהם ובגדיהם של היהודים שנרצחו שם, ועובדי כפייה יהודים מהגטו הועסקו בו במיון ובתיקון רכושם של הנרצחים.
גטו פביאניצה חוסל בין 16 ל-20 במאי 1942. חודשיים לפני כן סומנו כל תושבי הגטו באותיות. מי שנחשבו כשירים לעבודה סומנו באות A, וכל השאר סומנו באות B. היו גם אנשים בריאים שהשתדלו לקבל את האות B כדי שלא להישלח למחנות לעבודת הכפייה.
ב-16 במאי כיתרו את הגטו כוחות משטרה גדולים בפיקודו של מפקד המשטרה הנס מאייר (Hans Mayer), והיהודים נצטוו לעמוד בפתחי בתיהם בלי חפצים כלשהם, לצורך רישומם כביכול. הגרמנים סרקו את הבתים, וכל מי שניסה להתחבא נורה בו במקום. החולים בבית החולים המקומי הושלכו מהחלונות אל מותם. עוד באותו היום הוליכו הגרמנים את היהודים למגרש הספורט שבמרכז העיר. הם הוחזקו שם יומיים ונערכה בהם סלקציה. מי שניסה להתנגד נורה במקום. כ-5,600 יהודים שסומנו באות A הועברו לגטו לודז'. היתר נלקחו לקרונות הרכבת לחלמנו ונרצחו שם. לאחר החיסול נשארו בפביאניצה 200-150 יהודים, רובם חייטים, וב-10 באוגוסט 1942 הועברו ללודז' גם הם.