המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Lodz, נשים בגטו בבית מלאכה לתפירת מדים.
ארכיון יד ושם, 4949/19
Poland ,Lodz, אחד מגשרי הגטו.
ארכיון יד ושם, FA74/16a
Poland ,Lodz, גירוש ילדים בעגלות סוסים, 1942.
Poland ,Lodz, ילד יוצא ממטבח ציבורי עם סיר מרק, 1941.
ארכיון יד ושם, 4062/36

לפני המלחמה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה לודז' העיר השנייה בגודלה בפולין. היהודים, כ-233,000 נפשות, היו כשליש מאוכלוסייתה. 40 אחוזים מהם התפרנסו ממלאכה ומתעשייה, בייחוד בענף הטקסטיל. הקהילה היהודית בלודז' הייתה קהילה צעירה יחסית שנוסדה בתחילת המאה התשע-עשרה. היא הייתה הקהילה היהודית בעלת הגידול הדמוגרפי הגדול ביותר באירופה, ומעמד הפועלים שלה היה הגדול ביותר בקהילות באירופה.
לקהילה היהודית בלודז' היו בתי ספר משגשגים וחיי קהילה ותרבות תוססים. עם האמנים היהודים הבולטים שחיו בה נמנו משה ברודרזון (Broderson), יצחק קצנלסון, ארתור רובינשטיין, ארתור שיק ויוליאן טוּבים.
הכיבוש הגרמני. הגרמנים כבשו את לודז' ב-8 בספטמבר 1939, והצעדים נגד יהודי העיר החלו מיד. יהודים רבים נעצרו ונלקחו לעבודת כפייה, ומרביתם סבלו בתוך כך מעשי התעללות והשפלה. בשורה של צווים שפרסמו הגרמנים חוסל בבסיס הקיום הכלכלי, החברתי והדתי של היהודים.
בתחילה לא נכללה לודז' בוורטלנד, אזור מערב פולין שסופח לרייך הגרמני באוקטובר 1939. עם זאת, בשל חשיבות התעשייה שבעיר ובשל לחץ המיעוט הגרמני בעיר (כ-60,000 נפשות), התערב בסופו של דבר מושל ורטלנד מטעם הרייך, ארתור גרייזר (Artur Greiser), ולודז' סופחה אליו ב-8 בנובמבר 1939. הסיפוח החמיר את מצבם של היהודים: מאות יהודים מתושבי העיר נעצרו ועשרות נרצחו, בעיקר מקרב האינטליגנציה ופעילי הציבור. ב-14 בנובמבר ציווה נשיא מחוז לודז' פרידריך איבלהר (Friedrich Uebelhoer) על היהודים לשאת על שרווליהם פס צהוב, וזה הוחלף אחר כך בטלאי צהוב. בין 15 ל-17 בנובמבר העלו הגרמנים באש את בתי הכנסת המרכזיים של העיר. היהודים נושלו מנכסיהם, ונאמנים גרמנים הופקדו על ניהול עסקיהם.
כיוון שכבר הפכה לחלק מהרייך, היה על לודז' להישאר "נקייה מיהודים", ובאמצעות גזל רכושם וצעדי דיכוי אחרים התכוונו הגרמנים לאלץ את היהודים לעזוב אותה בעצמם. כשנכשלה אסטרטגיה זו, הם תכננו וארגנו גירושים של אלפי יהודים ופולנים לגנרלגוברנמן. הגירושים החלו באמצע דצמבר 1939, אך הופסקו מיד, משום שהנס פרנק (Hans Frank), מושל הגנרלגוברנמן, התנגד לכניסת פליטים במספר גדול לתחומו. למרות זאת פונו מלודז' עשרות אלפי יהודים. ב-1 במאי 1940, כשגודר הגטו היהודי ונסגר, כבר עזבו את לודז' כשליש מיהודיה, בעיקר האליטה הפוליטית והכלכלית, האינטליגנציה וחברי ועד הקהילה.
מרדכי חיים רומקובסקי (Rumkowski), שהיה פעיל בחיי הציבור ובחיים הפוליטיים של הקהילה היהודית בלודז' ונציג "הציונים הכלליים" בוועד הקהילה ובוועד המנהל שלה, היה מאנשי ההנהגה המעטים שלא עזבו את העיר. בתחילה הוא שימש סגנו של יושב ראש הקהילה פּליווצקי (Plywacki), אשר ב-12 בספטמבר 1939 מינוהו הגרמנים במקום יושב ראש הקהילה הקודם שברח מהעיר; כשנמלט גם פליווצקי כעבור ימים אחדים, נתמנה רומקובסקי תחתיו. ב-13 באוקטובר מינו הגרמנים את רומקובסקי "זקן היהודים" והטילו עליו אחריות אישית לציות מלא של יהודי העיר לפקודותיהם והוראותיהם. יהודי לודז' קיבלו את מינויו של רומקובסקי ברגשות מעורבים. אף שהעריכו את מרצו ואת כישוריו הארגוניים, הם לעגו לו על חוסר השכלתו, על תוקפנותו ושתלטנותו, על קוצר הרוח שגילה ועל תאוות השררה שלו.
בפקודת הגרמנים מינה רומקובסקי אלטסטנרט (יודנרט) של מנהיגי הקהילה שנשארו בעיר, אך ימיו של גוף זה היו קצרים. ב-11 בנובמבר, שלושה ימים לאחר הסיפוח, נכלאו חבריו ומרביתם נרצחו עם כמה ממנהיגי העיר לודז'. רומקובסקי הצטווה למנות אלטסטנרט חדש, אך זה לא היה יעיל, אם בשל המעמד הנחות יותר של חבריו, ואם בשל נטייתו של רומקובסקי לפעול בלי להתייעץ עם עמיתיו. הוא המשיך לנהוג כך כל ימי כהונתו, ולביצוע פקודותיו נסמך על כמה עוזרים נאמנים.
הקמת הגטו, מוסדותיו והחיים בגטו. איבלהר החליט לכלוא את היהודים עד גירושם. ב-10 בדצמבר 1939 הוא הוציא פקודה סודית בדבר הקמת גטו בשכונות העוני של רובע בלוטי (Baluty) ובעיר העתיקה – שלב אחד בתכנית הגרמנים לגרש את האוכלוסייה היהודית. בשולי דבריו ציין איבלהר שהקמת הגטו היא צעד זמני, והיעד הסופי צריך להיות "ביעור מוחלט של מכת דבר זו".
ב-8 בפברואר 1940 פורסמה הפקודה הרשמית להקים את הגטו והחלה העברת היהודים אליו. כדי לזרז את התהליך פתחו הגרמנים בתחילת מרס במסע של טרור ואלימות שבמהלכו נהרגו מאות יהודים. עוד באותו החודש כבר התגוררו רוב יהודי העיר בגטו ונאסר עליהם לצאת ממנו.
גטו לודז' נסגר רשמית ב-1 במאי 1940. הוא הוקף גדר והופקד עליו משמר כבד של אנשי שופ"ו שהצטוו לירות בכל מי שיתקרב לגדר מתוך הגטו. בימי קיומו של הגטו ירו אנשי השופ"ו במאות יהודים והשליטו משטר אימים שנועד למנוע הברחת מזון לגטו או ניסיונות בריחה ממנו. שלא כמו בגטאות אחרים שבהם סיפקו באמצעות ההברחות תוספת למנות הדלות שסיפקו הגרמנים, לגטו לודז' לא התאפשרה הברחת מזון, והיהודים היו תלויים למחייתם תלות מוחלטת בגרמנים. זאת ועוד, היהודים היו מנותקים לחלוטין משאר חלקי העיר ומקהילות יהודיות אחרות ולא יכלו לקבל ידיעות מן העולם החיצון.
ארבע רשויות גרמניות טיפלו בענייני הגטו. מינהל הגטו (Ghettoverwaltung) הוקם במאי 1940 ובראשו עמד הנס ביבוב (Hans Biebow), שהיה לו תפקיד מכריע בקביעת מדיניותם של הגרמנים ביחס לגטו. מינהל הגטו היה אחראי על ארגון חיי הגטו מבחינת אספקת המזון והקצאת העבודה והיה אחראי גם על שוד הרכוש. הגסטפו פיקח על הפעילות הפוליטית בגטו ואחר כך ארגן את הגירושים ממנו. הקריפ"ו, אשר לכאורה טיפל בפשעים של יהודים נגד גרמנים, היה הגוף שארגן בדרך כלל את שוד רכושם של היהודים ואת ביצועו בפועל, ואנשי השופ"ו פטרלו לאורך גדרות הגטו ומנעו הברחות ובריחות.
תנאי המחיה בגטו לודז', הגטו השני בגודלו בפולין (אחרי ורשה), היו קשים מנשוא. בשטח של ארבעה קילומטרים רבועים הצטופפו כ-170,000 בני אדם, לעתים בצפיפות של שמונה עד עשר נפשות בחדר. רבים מבתי הגטו היו בתי עץ, ומרביתם היו רעועים; הם לא היו מחוברים למערכת ביוב, לא היו בהם מים זורמים, ולא היה בהם חיבור להספקת הגז. הגרמנים לא סיפקו דלק להסקה, ובחורף סבלו התושבים מאוד מהקור העז.
הקושי הגדול ביותר היה הרעב. הגרמנים סיפקו במכוון כמות מזערית של מצרכים. בתמורה לעבודה מפרכת בתנאים בלתי נסבלים קיבלו היהודים מנת מזון דלה. מזונם העיקרי היה מרק מימי, שלעתים צורפו לו פרוסת לחם ונקניק של בשר סוס. כך קיימו הגרמנים את הגטו בעלות מזערית והפיקו ממנו את מרב התועלת. הרעב, הקור, הצפיפות, תנאי התברואה המחפירים – בשל כל אלה חלו רבים בדלקת ריאות, בשחפת ובמחלות לב. התמותה עלתה בהתמדה, וב-1942 הגיע מספר המתים בגטו לודז' ל-18,000 – רבים מהם מתו מרעב. כל ימי קיומו של הגטו מתו בו כ-44,000 בני אדם (21 אחוזים מאוכלוסייתו), בעיקר מרעב וממחלות.
לנוכח סירובו של הנס פרנק לקבל יהודים נוספים לגנרלגוברנמן, בקיץ 1940 הבינו הרשויות הגרמניות בלודז' כי לא יצליחו לגרש מהעיר את כל היהודים, ובלית ברֵרה יהיה עליהן לקיים את הגטו. ב-18 באוקטובר 1940 הוחלט להרחיב את בתי החרושת שבגטו ולפתוח בתי חרושת חדשים כדי שהיהודים עצמם, ולא הגרמנים, יממנו את הוצאות קיומו של הגטו. בתי החרושת, שכונו בפי היהודים "רסורטים" (קיצור של Arbeitsressorte – ענפי עבודה), ייצרו בעיקר מוצרים שנדרשו לכלכלת המלחמה של הרייך. כמו כן החליטו לשלוח יהודים לעבודת כפייה מחוץ לגטו. בימי הגטו שולחו יותר מ-15,000 איש למחנות עבודה, ומרביתם נספו בהם.
בשנתיים הראשונות לקיומו של הגטו הופקדו בידיו של רומקובסקי סמכויות נרחבות למדי לארגון החיים הפנימיים. הוא ראה בעבודה את השירות היחיד שיש בידי היהודים להציע לגרמנים, וכבר באפריל 1940, לפני שנסגר הגטו, הציע להוציא לעבודה אלפי יהודים. תכניתו התקבלה בסתיו 1940, שכן נתפסה כמשרתת את האינטרסים של הגרמנים. כל תקופת הכיבוש חזר רומקובסקי והזכיר לתושבי הגטו את חשיבותה של העבודה, בתחילה בהיותה דרך לכיסוי הוצאות מחייתם, אך מראשית 1942, כשהחלו הגרמנים ביישום הפתרון הסופי בגטו, בהיותה דרך להישרדות, שכן מי שלא יכלו לעבוד גורשו למחנות ההשמדה.
תושייה רבה הושקעה בארגון העבודה. יותר מ-100 בתי חרושת פעלו בימי הגטו. הרבה קשישים, נשים וילדים בני עשר ומעלה עבדו כדי לחמוק מגירוש. מספר העובדים גדל בהתמדה, בייחוד כשהחלו הגירושים למחנות המוות ב-1942. ב-1944-1943 עמד שיעור העובדים בגטו על יותר מ-90 אחוזים.
לא הייתה שום מסגרת שעליה יכול רומקובסקי לבסס את ניהול חיי הגטו, אך למרות זאת הצליחו הוא ועוזריו לספק את השירותים החיוניים כגון דיור, מזון, טיפול רפואי ושמירה על הסדר והביטחון. בתחום החינוך נעשתה בגטו עבודה יוצאת דופן בהיקפה וברמתה. בשנתיים הראשונות לקיום הגטו למדו בבתי הספר כ-63 אחוזים מהילדים בגיל בית הספר; נפתחה מחלקה לשירותים סוציאליים לטיפול בנזקקים, שהיו רוב האוכלוסייה בגטו, ונפתחו בתי תמחוי, ונוסף על אספקת מזון נערכו בהם גם פעילויות תרבות.
למרות הקשיים הרבים היו בגטו חיי תרבות, דת ופוליטיקה תוססים למדי. בתי תמחוי שפתחו מפלגות פוליטיות שימשו גם מקומות התכנסות. בקיץ ובסתיו 1941 ארגנו מפלגות השמאל הפגנות המונים נגד רומקובסקי, מחו בהן על תנאי החיים האיומים ודרשו עבודה וחלוקה צודקת של המזון. רומקובסקי רדף את המארגנים – כמה מהם הוא שלח למחנות עבודה ואת חיי האחרים מירר במגוון דרכים – ולכן בשנים הבאות פחתה מעורבותם של פעילי המפלגות בחיי הגטו, אף שרומקובסקי מעולם לא ניתק לחלוטין את הקשרים עמם.
לכמה קבוצות של פעילים פוליטיים היו מקלטי רדיו, למרות האיסור על החזקתם, ואת החדשות ששמעו הם הפיצו לאחרים. ידיעות אלו היו הקשר היחיד של תושבי הגטו עם העולם החיצון והשפעתן על המורל הייתה רבה. ב-7 ביוני 1944, לאחר נחיתת בעלות הברית בנורמנדי, הפיצו מאזיני הרדיו את החדשות הטובות בגטו ועוררו התרגשות אדירה. הגסטפו חשף את אחת הקבוצות הללו והוציא להורג את מרבית חבריה.
לבד מן המפלגות הפוליטיות פעלו גם כמה תנועות נוער ובהן אלפי חברים, החל בתנועות ציוניות ודתיות וכלה בבונד ובקומוניסטים. בששת החודשים הראשונים לקיומו של הגטו חיו יותר מ-1,000 חברי תנועות נוער בקומונות במרישין (Marysin), אזור כפרי למחצה של הגטו, עיבדו את האדמה וארגנו פעילויות תרבות. משקים אלו פורקו בינואר 1941 ובני הנוער חזרו לגטו והמשיכו שם את פעילותם בחשאי. הם התמקדו בפעולות של עזרה הדדית, תרבות וחברה. תנועות הנוער של השמאל, ובעיקר הקומוניסטים, פעלו לשיפור התנאים בבתי החרושת. פעילויות אלו הכניסו משמעות וטעם לחייהם של הצעירים והשכיחו מהם לזמן מה את הרעב ואת המצוקות האחרות.
שירותי דת המשיכו להתקיים בעבור שומרי המצוות, בייחוד בשנתיים הראשונות לקיומו של הגטו. הוקמו כמה בתי תמחוי כשרים ופעלו כמה מנייני תפילה ובתי מדרש. לאחר הגירושים של שנת 1942 פחתו מאוד פעילויות הדת המאורגנות, אך מנייני תפילה וקבוצות לימוד הוסיפו להתכנס, ובכל שנותיו של הגטו, למרות הרעב הכבד, היו יהודים שסירבו לאכול בשר מטעמי כשרות (הגרמנים סיפקו בעיקר בשר סוסים).
בתחילה שימשו בתי התמחוי אכסניה לפעילויות תרבות למיניהן, אך לאחר מכן מוּסדה הפעילות, ובמרכז תרבות שנפתח רשמית במרס 1941 התקיימו קונצרטים, הצגות ופעילויות תרבות אחרות. המרכז נסגר ב-1943, אך פעילות תרבות מצומצמת עוד נמשכה: קבוצה של אמנים, סופרים ומשוררים קיימה מפגשים בגטו עד חיסולו; מוזיקאים הוסיפו להלחין ולהופיע, אם כי לפני קהל מצומצם בבתים פרטיים; וציירים הוסיפו לצייר.
מאמצע ספטמבר 1942 ועד חיסול הגטו (ראו להלן) פחתו הגירושים למחנות ההשמדה. החיים בגטו השתנו: הגטו הפך למחנה עבודה גדול המעסיק יותר מ-90 אחוזים מתושביו ואיבד את האופי האוטונומי שהיה לו עד 1942. בתי הספר ובתי החולים נסגרו, והחיים בו נסבו סביב העבודה בלבד. השפעתו של רומקובסקי פחתה, ומעורבותם של הגרמנים בחיי הגטו נהייתה ישירה יותר.
אקציות. ההכנות לפתרון הסופי החלו בלודז' בסתיו 1941. האזורים הראשונים שהוחלט לטהר מיהודים היו הרייך והשטחים שסופחו לו. באוקטובר ובנובמבר 1941 גורשו אפוא 20,000 יהודים ו-5,000 צוענים מהרייך לגטו לודז' – תחנת ביניים לפני השמדתם במחנות. בד בבד, בין סוף ספטמבר 1941 לקיץ 1942, חוסלו הגטאות בוורטלנד, ורק אלה מתושביהם שנחשבו כשירים לעבודה הושארו בחיים. יותר מ-17,000 איש ואישה, מרביתם צעירים שנחשבו "אלמנטים פרודוקטיביים" (יסודות יצרניים), הועברו לגטו לודז'.
ההכנות להפעלתו של חלמנו, מחנה ההשמדה הראשון, מרחק 60 קילומטרים מלודז', הושלמו ב-8 בדצמבר 1941. הראשונים שגורשו למחנה זה מלודז' בסוף אותו החודש היו הצוענים. בשלב הראשון של גירוש היהודים (16 בינואר עד מאי 1942) גורשו לחלמנו 55,000 בני אדם, בעיקר החלשים, חסרי הישע ומי שהוגדרו "בלתי פרודוקטיביים". בשלב השני, שהחל ב-1 בספטמבר 1942, הוצאו חולים ממיטותיהם בבתי החולים ושולחו למחנה, ובין 5 ל-12 בספטמבר בוצעה האקציה שכונתה בפי הניצולים ה"שְׁפֵּרֶה" (מהמילה Gehsperre – עוצר). הגרמנים, מלווים שוטרים יהודים, עברו מבית לבית והוציאו בכוח את הזקנים, החולים והילדים בני פחות מעשר שנים. יותר מ-15,000 בני אדם גורשו לחלמנו, ולא נשארה כמעט משפחה אחת שלא נפגעה. במהלך 1942 גורשו מגטו לודז' לחלמנו ונרצחו שם יותר מ-70,000 יהודים וכל הצוענים.
במהלך 1943 דנו הרשויות הגרמניות בעתידו של גטו לודז'. הס"ס דרש לחסל את הגטו, ואילו הרשויות הגרמניות המקומיות, ובראשן המושל ארתור גרייזר והמנהל האדמיניסטרטיבי של הגטו הנס ביבוב ביקשו להוסיף ולקיימו, בשל הרווחים הגדולים שהניב הן לרייך והן לדרגי ממשל גרמניים שונים. אינטרסים אלו היו הסיבה העיקרית להמשך קיומו של גטו לודז' גם אחרי שכל גטאות פולין כבר חוסלו. בפברואר 1944 החליט הימלר לחסל את הגטו בהדרגה. מחנה ההשמדה חלמנו, שכבר חדל לפעול במרס 1943, שב ונפתח לשם כך ביוני 1944, ובין 23 ביוני ל-14 ביולי 1944 נרצחו בו יותר מ-7,000 יהודים. לנוכח התקרבותו של הצבא האדום ובשל כושר ההשמדה המוגבל של חלמנו, בראשית אוגוסט הפנו הגרמנים את הטרנספורטים לאושוויץ וגירשו לשם יותר מ-67,000 יהודים.
שלא כמו בגטאות אחרים, בגטו לודז' הסגור והחתום לא היה מידע ברור על גורלם של היהודים ששולחו ממנו. שמועות היו בשפע, אך לא היה להן אימות. סביר שרומקובסקי ועוזריו ידעו על גורל המשולחים כבר בשלב השילוחים הראשון, אבל למרות זאת הוא בחר להכין את רשימות המגורשים מתוך הנחה שיוכל להציל לפחות את מקצת תושבי הגטו.
דמותו של רומקובסקי הייתה ועודנה נתונה במחלוקת. הביקורת עליו ועל והתנהגותו החלה עוד בימי הגטו וגברה אחרי המלחמה. דמותו נותרה במידה רבה בגדר תעלומה. רבים ראו בו מגלומן שקיבל עליו להחליט מי יחיה ומי ימות, משתף פעולה עם הנאצים ששלח למוות את בני עמו. אחרים יצאו להגנתו משום שלמרות הכל נועדה מדיניותו להציל ולו חלק מיהודי לודז'. כך או כך, בימי הגטו לא קמה לו ולמדיניותו התנגדות של ממש.
לאחר חיסול הגטו. אחרי הגירוש האחרון וחיסול הגטו נשארו בו כ-1,000 יהודים כדי לנקות אותו. הם שוחררו בבוא הצבא האדום, ב-19 בינואר 1945.
בשל התקדמותו המהירה של הצבא האדום לא הספיקו הנאצים להשמיד את הראיות לפשעיהם, ונשארו מסמכים רבים המתעדים את קורותיו של גטו לודז'. עם החומר שנמצא, הן ממקורות גרמניים והן ממקורות יהודיים, נמנים מסמכים אישיים ורשמיים, תצלומים ופריטים אחרים.

לאורך שנותיו של גטו לודז' חיו בו 204,800 יהודים; רק בין 7,000 ל-10,000 מהם שרדו.

כתבה: ד"ר מיכל אונגר