המכון הבין-לאומי לחקר השואה

לפני המלחמה מנה היישוב היהודי בפוסטלניק – ספק עיירה ספק כפר סמוך לרדזימין (Radzymin) – כ-200 משפחות ובסך הכל כ-850 יהודים. כמו רוב תושבי המקום התפרנסו גם הם בעיקר מייצור לבנים, אך גם ממסחר. מבחינה פוליטית השתייך רוב הציבור למפלגות ציוניות.
עם פרוץ המלחמה לא נפגעה העיירה בהפגזות, ולכן עשו אותה הגרמנים עמדה קדמית בזמן המצור על ורשה. למקום הגיעו גם יחידות פולניות שנסוגו. בעקבות חילופי אש ביניהן ובין הצבא הגרמני נכלאו הגברים היהודים והפולנים, אבל הצבא הגרמני לא פגע באוכלוסייה האזרחית. תושבים מקומיים בזזו בתים ורכוש של יהודים שנמלטו בשבועות המלחמה הראשונים, אך הרכוש הוחזר לאחר מכן, בשל היחסים הטובים שנרקמו לפני המלחמה בין היהודים למשטרה הפולנית. עם תום הקרבות חזרו החיים בעיירה לקדמותם, ומפעלי הלבנים שבו לפעילותם. מפעם לפעם הגיעו ז'נדרמים מוורשה ומרדזימין והעלו דרישות שונות, אך היהודים הגיעו אִתם לעמק השווה על-ידי מתן שוחד.
בראשית סתיו 1940 התקבלה ההוראה להקים גטו במקום. הניסיונות להעביר את רוע הגזרה באמצעות פנייה אל הרשויות בוורשה עלו בתוהו, והיהודים רוכזו בשלושה גושי בניינים הרוסים, מרוחקים זה מזה חצי קילומטר עד קילומטר. הללו הפכו למעשה לשלושה גטאות נפרדים, אם כי המעבר ביניהם היה אפשרי. בגטו חיו כ-1,200 יהודים; הם המשיכו בעבודתם במפעלים לייצור לבנים, וקצתם אף התפרנסו היטב. בגטו הוקמה טחנת קמח ידנית ומאפיות, ובשל מחיריהן הנמוכים הן סיפקו לחם לא רק לצריכה מקומית אלא גם לאוכלוסייה הפולנית בפוסטלניק ואף לוורשה. הגטו בפוסטלניק סיפק גם בשר כשר לגטו ורשה. עם זאת, תנאי המגורים היו קשים מנשוא, מגפת הטיפוס השתוללה, והתמותה גדלה, בעיקר בקרב האוכלוסייה החלשה. טיפול רפואי קיבלו התושבים מרופאים פולנים. מפעם לפעם היו חיילים גרמנים צעירים נכנסים לגטו ומתעללים ביהודים, מכים אותם ומגלחים את זקני הגברים.
בחורף 1942 שונתה תכנית הייצור בבתי החרושת, כלי העבודה נמכרו והתפוקה ירדה.
בבוקר של 24 במרס 1942 הובאו לגטו עגלות והחל פינוי אלים ופראי של הגטו, מלווה ביריות ובמעשי ביזה, וכל יהודי גטו פוסטלניק שולחו לגטו ורשה.