בין שתי מלחמות העולם חיו בפרושקוב כ-1,300 יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כחמישה אחוזים. רובם היו סוחרים זעירים ובעלי מלאכה, מעטים מהם היו אמידים, בעלי בתי חרושת וסוחרים, והיו שעבדו בוורשה הסמוכה. הם הסתייעו באיגוד מקצועי של בעלי מלאכה ובמוסדות של עזרה הדדית, ובהם קופת גמ"חובנק יהודי. עם מוסדות החינוך היהודי נמנו בית ספר עברי מיסודה של ההסתדרות הציונית וחדר מתוקן של "המזרחי". בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות והקימו בה קיבוץ הכשרה ופעל בה גם הבונד. לרשות הקהילה עמדו ספרייה וחוגי ספורט, דרמה ועוד.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטו יהודים רבים מפרושקוב לוורשה. רבים מבני הנוער הקומוניסטים נמלטו לאזורים שסופחו לברית-המועצות על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. הגרמנים כבשו את פרושקוב בין 6 ל-7 בספטמבר 1939. בימי המצור על ורשה מלאה פרושקוב אלפי פליטים יהודים.
לאחר שלושה שבועות, עם כניעת ורשה, שבו יהודים רבים לפרושקוב, לרבות כמה מהצעירים שנמלטו לאזור השלטון הסובייטי והתאכזבו מתנאי החיים שם.
באוקטובר 1939 הוקם בפרושקוב יודנרט ובראשו יצחק קניגשטיין מלודז'. על היהודים נאסר להימצא ברחובות אחרי רדת החשכה ונאסר עליהם לנסוע ברכבת. הם חויבו לשאת סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד כחול, וגברים עד גיל 60 חויבו בעבודת כפייה. בסוף 1939 נרצחו המאושפזים היהודים בבית החולים לחולי נפש. בסתיו 1940 הוטל על יהודי העיירה כופר.
ב-11 בנובמבר 1940 הוקם גטו בשטח קטן מגודר ונדחסו בו 1,600-1,300 יהודים. הצפיפות בגטו הייתה קשה ביותר, ובכל דירה התגוררו כמה משפחות. ליהודים הותר לצאת מהגטו עד שעת העוצר. בלילות שמרה על הגטו המשטרה הגרמנית. היהודים התפרנסו ממסחר זעיר ומהברחות. צעירים ייסדו בגטו בית ספר יסודי מחתרתי, ספרייה וחוג דרמה. גם סניף "דרור" המשיך לפעול בגטו.
גטו פרושקוב חוסל ב-1 בפברואר 1941. תושביו הורשו לקחת את חפציהם תמורת תשלום כופר והוגלו לוורשה, ושם היה גורלם כגורל יהודיה.
בעיירה נותרו 180 פועלים במחנה הסגר מוקף חומה גבוהה. אחדים הצליחו לברוח. רוב העובדים שנותרו בו גורשו בקיץ 1942 למחנה ההשמדה טרבלינקה; כמה עשרות מהם נרצחו ביריות ליד פרושקוב.
רק כמה עשרות מיהודי פרושקוב נשארו בחיים אחרי השואה.
