המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Kolomyja, ילד יהודי ואמו.
ארכיון יד ושם, FA162/8

בשנות השלושים של המאה העשרים ישבו בקולומיאה כ-14,500 יהודים – יותר ממחצית אוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר ומתעשייה, מענף המלונאות ובתי המרזח וממקצועות חופשיים. רבים מהיהודים סבלו מאבטלה ומעוני ונזקקו לשירותי הסעד של הקהילה. בקולומיאה פעלו מפלגות ציוניות, אגודת ישראל והבונד – הן ותנועות הנוער שלהן – והיו בה קיבוצי הכשרה ציוניים. אגודות של בעלי מלאכה וסוחרים ואיגודים מקצועיים סייעו להתמודד עם המצוקה הכלכלית. בקולומיאה התפרסם מגוון של עיתונים וכתבי עת יהודיים, פעלו בה מועדוני ספורט ומועדוני תרבות יהודיים וכן מספר גדול של מוסדות חינוך יהודיים, ובהם גימנסיה לבנות.
במחצית השנייה של ספטמבר 1939 נכבשה העיר בידי הצבא הסובייטי. הפעילות של המפלגות היהודיות ושל מרבית מוסדות הקהילה נפסקה. התעשייה והסחר הפרטיים הולאמו ברובם. בתחילה עבדו יהודים רבים במוסדות הממשל העירוני, אולם לאחר מכן הוחלפו קצתם ברוסים ובאוקראינים מקומיים. בתקופה זו הגיעו לקולומיאה פליטים יהודים רבים. אלו מהם שסירבו לקבל אזרחות סובייטית הוגלו בסוף יוני 1940 לפנים ברית-המועצות. קולומיאה שימשה מרכז לפעילות מחתרתית של תנועות נוער ציוניות, שחבריהן ניסו לעבור את הגבול לרומניה בדרכם לארץ-ישראל.
הסובייטים נסוגו מקולומיאה ב-30 ביוני 1941, ומאות צעירים יהודים נלוו אליהם בנסיגתם. כעבור יומיים כבש את העיר צבא הונגריה, בעלת בריתם של הגרמנים. תחת השלטון החדש חויבו היהודים לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד, הוטלו עליהם הגבלות תנועה והחלו חטיפות לעבודת כפייה. ב-24 ביולי 1941 מנע הפיקוד הצבאי ההונגרי ברגע האחרון את רציחתם של כ-250 יהודים מקולומיאה בידי יחידה ניידת של הסיפ"ו. בסוף יולי 1941 הגיעו לקולומיאה כ-2,000יהודים חסרי נתינות שגורשו מהונגריה. הנהגת יהודי העיר הקימה ועדה מיוחדת לטיפול בפליטים. הם שוכנו בבתי כנסת, במוסדות ציבור ובבתים פרטיים, והוקמו בעבורם מטבחים ציבוריים ובית מחסה ליתומים.
בראשית אוגוסט 1941 עברה קולומיאה לשלטון ישיר של הגרמנים. היודנרט שהוקם בצו הגרמנים הורכב מעסקנים ותיקים ובראשו עמד התעשיין מרדכי הורוביץ. אל היודנרט בקולומיאה הוכפפו יודנרטים של הגטאות הקטנים יותר בסביבה. היודנרט נצטווה לספק לגרמנים עובדי כפייה יהודים ולסייע להם בהחרמת חפצי ערך ורכוש של יהודים. על היודנרט הוטל גם לנהל רישום מתמיד של יהודי קולומיאה; הרשימות שימשו בסיס לקבלת כרטיסי מזון ולגיוס לעבודת הכפייה, ולימים – גם לגירושים. מקצת היהודים נמנעו מלהירשם, וגם היודנרט ניסה שלא לדייק במספר היהודים ולא תמיד סיפק לגרמנים את מלוא הנתונים המדויקים. כמו כן סייע היודנרט בחלוקת המזון המועט שהוקצב ליהודים והפעיל מטבחים ציבוריים. משאביהם של היהודים הלכו והידלדלו, ולנוכח סכנת הרעב הם ניסו להשיג מזון נוסף באמצעות סחר חליפין בחפצים ובדברי ערך.
מפקד שירות הסדר היהודי היה מנדל גרין, פליט מסטניסלבוב. השירות מנה עם הקמתו 60 איש, ועד קיץ 1942 גדל מספר השוטרים בו ל-160. בתחילה הייתה כוונה לגייס לשירות צעירים מתנועות הנוער, אולם בפועל חדרו לשורותיו גם יסודות מפוקפקים. היו שוטרים שהואשמו בניצול תפקידם לסחיטת כספים, ואחר כך, בתקופת הגירושים, גם בהסגרת יהודים לידי הגרמנים.
ב-23-22 בספטמבר 1941, ראש השנה תש"ב, עצרו הגרמנים כ-1,200 מיהודי קולומיאה. קצתם שוחררו כעבור זמן מה, ואחרים נרצחו בירי. ב-11 באוקטובר 1941 נאסרו רופאים, עורכי דין, רבנים ועסקני ציבור יהודים לפי רשימות שהכינו האוקראינים. היודנרט נדרש לסייע באיתור יהודים מסתתרים ששמותיהם הופיעו ברשימה, אך סירב בתוקף לעשות זאת. למחרת היום, 12 באוקטובר 1941, הגיעו לעיר יחידות משטרה גרמניות בפיקודם של פטר ליידריץ (Peter Leideritz) והרברט הרטל (Herbert Härtel), ובסיוע שוטרים אוקראינים פתחו במצוד אחר יהודים ברחובות העיר, בבתים ובבתי הכנסת. כ-1,200 יהודים, מרביתם זקנים, נשים וילדים, נלקחו אל מחוץ לעיר ונורו למוות ביער סמוך לכפר שפרובצה (Szperowce). בכל אחת מהאקציות שהיו בקולומיאה ב-6 בנובמבר 1941, ב-23 בדצמבר 1941 וב-24 בינואר 1942, נרצחו מאות יהודים, רובם מהאינטליגנציה, ובסך הכל נרצחו בהן אלפי יהודים. מקצת הנרצחים נמנו עם המגורשים מהונגריה. בחורף 1941/42 מתו רבים מיהודי העיר מטיפוס ומרעב. בית החולים היהודי הקטן הכיל רק 25 מיטות, ושירתו בו שבעה רופאים.
ב-25 במרס 1942 הודיעו הגרמנים על הקמת גטו לכ-16,000 היהודים שחיו אז בעיר, ובהם פליטים רבים שהגיעו מיישובים בסביבה. לגטו הוקצה שטח שקודם לכן התגוררו בו כאלפיים נפשות, והוא חולק לשלושה רבעים סגורים שהופרדו זה מזה ומהעולם החיצוני בגדרות תיל וקרשים. על היהודים נאסר לצאת מהגטו ואף לעבור בתוכו מרובע לרובע ללא רישיון מיוחד ובלי ליווי של שוטרים אוקראינים ויהודים. רק כמה רופאים יהודים שטיפלו בגרמנים קיבלו רשות לגור מחוץ לגטו.
כשבוע לאחר כינון הגטו, ב-2 באפריל 1942 (על-פי גרסה אחרת ב-3 באפריל), ביצעו אנשי הסיפ"ו אקציה גדולה בפיקודו של ליידריץ. כ-2,000 יהודים גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ, ועוד כמה מאות יהודים נרצחו בגטו ונשרפו חיים כשעלו באש כמה מהבתים בו. לאחר האקציה, בהוראתו של קלאוס פולקמן (Klaus Volkmann), הועברו לגטו כ-5,000 יהודים מהעיירות יבלונוב (Jablonow), פצ'ניז'ין (Peczenizyn), קוטי (Kuty), זבלוטוב (Zablotow), אוברטין (Obertyn) וגבודייץ מיאסטו (Gwozdziec Miasto).
ב-7 בספטמבר 1942 החלה אקציה גדולה לחיסול הגטו על-פי הנחיות של ליידריץ ובפיקודו הישיר של אלברט וסטרמן (Albert Westermann). כ-300 יהודים נרצחו במקום, ובהם ילדים רבים שניסו להסתתר. אחרי סלקציה הושארו בגטו כ-1,000 עובדים, והיתר, 4,769 בני אדם, גורשו לבלז'ץ.
בימים הבאים, 10-8 בספטמבר 1942, פעלו הגרמנים לחיסול שיטתי של כל הקהילות באזור. כ-5,500 יהודים מקוסוב (Kosow), הורודנקה (Horodenka), שניאטין (Sniatyn), קוטי ועוד מקומות, לרבות מקומות מרוחקים עשרות קילומטרים מקולומיאה (ונוסף עליהם גם צוענים מהסביבה), הוסעו לקולומיאה ברכבות או אולצו לצעוד לשם ברגל. יהודים אלו, ואתם גם יהודים רבים מקולומיאה עצמה, יותר מ- 8,200 בני אדם בסך הכל, גורשו מיד מקולומיאה. קצתם נרצחו בבלז'ץ, וקצתם נרצחו כבר בדרך לשם. כמה מאות יהודים נמלטו מהגטו ערב האקציה כדי לחצות את הגבול לרומניה, אך אוקראינים הסגירו אותם לגרמנים, וגם הם הוצאו להורג. רק מעטים הצליחו במשך הזמן לברוח להונגריה ורומניה.
באקציה גדולה נוספת שעשו הגרמנים בגטו בין 11 ל-13 באוקטובר 1942 נרצחו במקום כ-100 יהודים, וכ-4,000 יהודים גורשו לבלז'ץ. לאחר אקציה זו צומצם שטח הגטו, וקבוצת עובדים יהודים גויסה לנקות את האזור ולאסוף את הרכוש שהשאירו אחריהם הנרצחים. אחרי האקציה הגבירו היהודים את מאמציהם להיספח למקומות עבודה ולזכות באישורי עבודה, ואף שולם שוחד רב לשם כך, בתקווה לזכות בהגנה מסוימת מהאקציות הבאות. מספר היהודים בעלי אישורי העבודה הרשמיים בגטו הגיע בשלב זה לכ-1,500, אך נוסף עליהם נשארו בגטו עוד כמה אלפי יהודים ששהו בו שלא כחוק. ניסיון לארגן קבוצות צעירים בגטו ללוחמה פרטיזנית לא עלה יפה, ורק אחדים הצטרפו לקבוצות הפרטיזניות המעטות שפעלו באזור.
ראש היודנרט מרדכי הורוביץ עשה בשלב זה מאמץ אחרון להציל את הגטו והשתדל אצל הגרמנים להכריז עליו מחנה עבודה, אך מאמציו לא צלחו, ובסוף אוקטובר שלחו הוא ואחותו יד בנפשם. ב-4 בנובמבר 1942 שלחו הגרמנים להשמדה את קבוצת העבודה שעסקה בפינוי רכושם של היהודים, ושוטרים גרמנים ואוקראינים העלו באש את הגטו על יושביו. רבים נשרפו חיים, אחרים נורו למוות. כעבור יומיים, ב-6 בנובמבר 1942, שולחו עוד 1,000 יהודים להריגה בכפר שפרובצה, וב-13 בנובמבר 1942 נרצחו שם גם רוב השוטרים היהודים – השרידים האחרונים של מוסדות הגטו.
ב-20 בינואר 1943 ריכזו הגרמנים את אחרוני היהודים בכמה בתים בין הריסות הגטו וניסו למשוך למקום יהודים נוספים. בשל הקשיים הגדולים למצוא מקלט ביער ובבתי נוצרים, בתוך כמה ימים התרכזו במקום כ-2,000 יהודים מקולומיאה ומסביבתה. ב-2-1 בפברואר 1943 נרצחו מרביתם בשפרובצה. מי שהתגלו לאחר מכן במקומות מחבוא נורו בבית העלמין המקומי.
בקולומיאה נשארו כמה עשרות בעלי מקצוע ורופאים יהודים, ורובם נורו למוות בבית הקברות כעבור כחודש.