בין שתי מלחמות העולם חיו בקומרנו כ-2,000 יהודים – כ-40 אחוזים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו בעיקר ממלאכה, ממסחר בתוצרת חקלאית ומענף ההארחה שהתפתח סביב חצר האדמו"ר המקומי ר' ברוך ספרין (Safrin). מוסדות החינוך היהודיים היו בעלי צביון דתי, ונמנו עמם ישיבה, בית ספר לבנות ובית ספר עברי משלים. בקומרנו היה ייצוג לרוב המפלגות ותנועות הנוער הציוניות מהאגף הימני והדתי.
במחצית השנייה של ספטמבר 1939 נכבשה קומרנו בידי הסובייטים. בימי שלטונם בוטלו המפלגות היהודיות ונכסיהם של יהודים אמידים הולאמו. מאות פליטים יהודים שזרמו לקומרנו ממערב פולין גורשו לפנים ברית-המועצות.
הגרמנים כבשו את קומרנו ב-29 ביוני 1941. כבר למחרת החלו מעשי התעללות של המשטרה האוקראינית ביהודים, ובתוך זמן קצר חויבו היהודים לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד ולצאת לעבודת כפייה. הוקם יודנרט בראשותו של דב בלבן (Balaban) והוקם שירות סדר יהודי.
בראש השנה וביום הכיפורים תש"ב (סתיו 1941) נאסרה התפילה בבית הכנסת ובבית המדרש, והיהודים קיימו את תפילותיהם בחשאי ב"קלויזים" ובדירות פרטיות.
ב-24 באוקטובר 1941 רצחו הגרמנים כמה מאות בני אדם (240 על-פי מקור אחד, 470 על-פי מקור אחר) שנמנו עם האליטה של הקהילה היהודית, ובהם רופאים, עורכי דין, רבנים ועסקני ציבור; הם נאספו מבתיהם לפי רשימות מוכנות והוצאו להורג.
זמן מה לאחר רצח אנשי האינטליגנציה רוכזו יהודי קומרנו בגטו באזור השוק. נאסר עליהם לצאת מתחומו, אך נוצרים היו רשאים לעבור דרכו, בתנאי שלא יסחרו עם היהודים. היהודים הורשו לקנות בשוק רק שעה או שעתיים ביום, והם נאלצו לקנות מזון במחירים מופקעים מאיכרים שהתגנבו לגטו בלילות. בחורף 1941/42 מתו יהודים רבים מרעב ומקור. בסוף 1941 או במהלך 1942 רצחו הגרמנים את ראש היודנרט בלבן, אחרי שלא עלה בידו לאסוף בעבורם חפצי ערך לפי דרישתם; במקומו מונה איש היודנרט הנך סובל (Henach Sobel).
ב-6 בנובמבר 1942 בשעות הלילה גורשו רוב יהודי הגטו למחנה ההשמדה בלז'ץ. חולים נורו במיטותיהם, וכ-30 יהודים שניסו להימלט נורו למוות. מספר המגורשים והנרצחים הגיע לכ-1,000.
בקומרנו נותרו כמה מאות יהודים, ובהם כאלה שהצליחו להסתתר במקומות מחבוא. הגרמנים ריכזו אותם בצפיפות גדולה ב-13-12 בתים קטנים, ובדצמבר 1942 הם שולחו לגטו רוּדקי ונספו כשחוסל הגטו במקום ב-9 באפריל 1943.
