המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ישבו בקונוב כ-500 יהודים – כרבע מתושביה. רובם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, וקצתם עסקו בחקלאות.
הגרמנים כבשו את קונוב בראשית ספטמבר 1939. צעירים יהודים רבים מהעיירה ברחו מזרחה בעקבות כוחות הצבא האדום. למחרת הכיבוש גירשו אנשי ס"ס את יהודי קונוב לאוֹסטרוֹבייֶץ (Swietokrzyski Ostrowiec), מרחק 25 קילומטרים מקונוב, ורק כעבור כשבוע הותר להם לשוב לבתיהם. עם שובם חויבו לשאת סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד. רבים מהם גויסו לעבודות כפייה.
ב-1940 החרימו הגרמנים את כל בתי העסק של יהודי קונוב, אסרו עליהם לסחור עם לא-יהודים והטילו עליהם תשלומי כופר במזומן ובסחורות.
ב-13 במרס 1941 הובאו לקונוב 100 יהודים שגורשו מווינה, רובם מבוגרים בעלי מקצועות חופשיים.
ב-1 ביוני 1942 הורה המושל הגרמני של מחוז רדום (על-פי החלוקה האדמיניסטרטיבית הגרמנית) להותיר במחוז 17 ריכוזי יהודים במקום 150 שהיו בו עד אז. אחד מ-17 המקומות הללו היה הגטו שהוקם בקונוב.
בקיץ 1942 שולחו 15 צעירים יהודים מקונוב למחנה עבודה בבודז'חוב (Bodzechow). בסוף אוקטובר 1942 גירשו אנשי ס"ס וכוחות עזר אוקראיניים את היהודים שהיו בקונוב – כ-500 בני אדם – למחנה ההשמדה טרבלינקה. זקנים וחולים נרצחו מחוץ לעיירה.