המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בקיימיילישקי כ-500 יהודים – כשני שלישיים מאוכלוסייתה (עפ"י גרסה אחרת היה מספר היהודים כ-150). רובם התפרנסו מחנוונות, מרוכלות וממלאכה. בעקבות כיבוש קיימיילישקי בידי הסובייטים במחצית השנייה של ספטמבר 1939 הולאמו העסקים הפרטיים בעיירה.
הגרמנים כבשו את קיימיילישקי ב-24 ביוני 1941. בראשית יולי 1941 חויבו היהודים לשאת טלאי צהוב, תנועתם הוגבלה, רכושם הוחרם, והחלו לגייסם לעבודת כפייה.
בראשית אוקטובר 1941 הועברו יהודי קיימיילישקי ויהודים מעיירות סמוכות לגטו פתוח ברחוב אחד, ועל שמירתם הופקדו שוטרים פולנים. בגטו רוכזו גם יהודים מהעיירות הסמוכות פודברודז'יה (Podbrodzie), ניימנצ'ין (Niemenczyn) ובזדן (Bezdonys) עם בוא החורף הסתננו לגטו יהודים נוספים, ומספר תושביו הגיע לכ-3,000. הפליטים שוכנו בבית המדרש בצפיפות גדולה. בפקודת הגרמנים הוקם יודנרט, והועמד בראשו יהודי ששמו ברומברג. בראשית 1942 ביצעו הגרמנים אקציה בגטו. היהודים רוכזו, ובתום נאום של קצין ס"ס הופרדו מהם מרבית הצעירים ושולחו לעבודת כפייה. בתוך הגטו גרמו הקור העז, הצפיפות והתנאים הסניטריים הגרועים להתפשטות מגפות ולתמותה גבוהה. ב-1 באפריל 1942 סופח האזור לגנרלקומיסריאט ליטא, וקיימיילישקי הוכפפה למיפקדת מחוז וילנה.
ב-22 באוקטובר 1942, בעקבות החלטת הממשל הגרמני לחסל את הגטאות הקטנים שסופחו לגנרלקומיסריאט ליטא, חוסל גטו קיימיילישקי ומרבית תושביו נורו למוות מחוץ לעיירה. רק מעטים הצליחו להימלט או להסתתר אצל איכרים.