המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בקישקורוש 509 יהודים ושיעורם בכלל אוכלוסייתה היה כחמישה אחוזים. רובם היו סוחרים (בעיקר בתירס וביין) ובעלי מלאכה. הקהילה היהודית בעיר השתייכה לזרם האורתודוקסי, ועם מוסדותיה נמנו חדר, תלמוד תורה וישיבה קטנה.
ב-1941 גויסו גברים יהודים מקישקורוש לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. ב-1 באפריל 1944 עצרו הגרמנים שישה יהודים מקומיים וכלאו אותם במחנה המעצר בטופויה (Topolya). על-פי מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 מנתה הקהילה האורתודוקסית של קישקורוש 431 נפשות.
המנגנון המינהלי ההונגרי נשאר על כנו גם לאחר הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על-פי תקנות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-12 במאי 1944 הורה ד"ר לסלו אנדרה (Laszlo Endre), סגן הממונה על המחוז ואנטישמי מושבע, להקים גטאות במחוזו. ב-24 במאי 1944 פקד הממונה על נפת קישקורוש, ד"ר ינוש בנדק (Janos Benedek), להקים גטו בקישקורוש, בקרבת בית הכנסת. ב-30 וב-31 במאי 1944 רוכזו בגטו יהודי העיר וכן יהודים משני הכפרים הסמוכים, אקסטו (Akaszto) וצ'נגוד (Csengod), ובסך הכל שוכנו בו 585 יהודים. בגטו הוקמה מועצה יהודית של שישה חברים.
ב-21 ביוני 1944 הועברו תושבי הגטו למרכז השילוח שבית החרושת לגפרת הנחושת בקצ'קמט (Kecskemét). משם, עם עוד כ-5,000 יהודים, הם גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו ב-25 וב-27 ביוני 1944.