קהילת קובנה, ליטא
בסוף המאה ה־14 הגיעו לקובנה היהודים הראשונים, ובין שתי מלחמות העולם חיו בה כ־25 אלף יהודים. העיר הייתה מרכז פעילות פוליטית של מפלגות רבות לצד ישיבות מפורסמות, וחיו בה יהודים אורתודוקסים לצד מודרניים. עם סיפוח ליטא לברית המועצות ב־1940 התגוררו בקובנה כ־37 אלף יהודים, חלקם פליטים שהגיעו לעיר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה.
ב־24 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את העיר, ובתוך ימים רצחו לאומנים ליטאים וגרמנים קרוב לאלף יהודים. גרמנים וליטאים המשיכו להתעלל ביהודים ורצחו אלפים בפורט השביעי ובמקומות נוספים. ב־15 באוגוסט 1941 נכלאו קרוב ל־30 אלף יהודים בגטו שהוקם בקובנה. בשנים שלאחר מכן, יהודים שלא הצליחו להוכיח את יצרנותם ונחיצותם למאמץ המלחמתי הגרמני נרצחו בירי בפורט התשיעי; חלק מהם גורשו לאושוויץ־בירקנאו אל מותם. ב־15 בספטמבר 1943 הפך הגטו למחנה עבודה, וממנו נשלחו חלק מהיהודים אל מחנות עבודה באסטוניה.
ב־8 ביולי 1944 חוסל המחנה בקובנה. עד אז נותרו בו כ־6,000 איש. רובם גורשו למחנות ריכוז גרמניים. כ־1,500 יהודים שניסו להתחבא נרצחו במקום. כמה אלפים שרדו במלחמה, ומאות .
משפחת גרינברג
אפרים ורוחמה גרינברג גרו בקובנה שבליטא ולהם שתי בנות, עליזה ואילנה. אפרים היה עורך עיתון יומי ביידיש ("דאס ווארט") ומורה לעברית ורוחמה הייתה עקרת בית. הבית היה ציוני מובהק וחילוני. עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 נסע הסב משאוולי לקובנה בעצם יום השבת, אף על פי שהיה אדם דתי, על מנת להזהיר את בני המשפחה שעליהם לברוח בשל שמועות ששמע. בני הזוג התלבטו אם לחיות תחת שלטון סובייטי או גרמני והחליטו לברוח. בביתם עמדה מזוודה לפיקניק אליו תכננו לצאת כמדי יום ראשון. במזוודה היו כלי אוכל, דברי מאכל וציוד רפואי. את המזוודה לקחו עמם כשברחו מהבית, ואת מפתחות הבית השאירו אצל מרטה העוזרת.
בתחנת הרכבת בקובנה עלו על רכבת ונסעו במשך שעות מזרחה, ברכבות שונות. הם עברו את הגבול והגיעו לכפר קוליביאקי (Kulebyaki) באזור גורקי (Gorki), שם גרו בבית של איכרים רוסיים, ולאחר חודשיים יצאו לכיוון סטלינגרד. זמן-מה לנו בנמל על ספסל ומשם המשיכו מזרחה עד סטלינבד (Stalinabad), היום דושנבה בירת טג'יקיסטן, חולים ורעבים. אפרים מצא עבודה בתור שוער במפעל. בסתיו 1941 נפטרה התינוקת אילנה ממחלת הדיפתריה ונקברה בקבר אחים. זמן קצר לאחר מכן נדרש אפרים להתגייס לצבא, כבעל דרכון רוסי. הוא שוחרר מטעמי בריאות ונפטר במהלך ניתוח בספטמבר 1942. רוחמה ועליזה נותרו במקום עד סיום המלחמה ובשנת 1949 עלו לישראל.