קהילת בנגאזי, לוב
בשנות ה־30 של המאה ה־20 התגוררו בבנגזי שבלוב יותר מ־3,000 יהודים. חלקם הגיעו מטריפולי במאה ה־17 וחלקם היגרו מאיטליה. רובם היו מסורתיים, עסקו במסחר, יבוא וייצוא ובנקאות, ואף שימשו נציגי מדינות אירופאיות בקונסוליות במקום.
ב־1912 עברה לוב לשליטה איטלקית. ב־1938 פורסם באיטליה 'מנשר הגזע' האנטי־יהודי וחוקיו המגבילים חלו גם על אזרחיה היהודים של לוב.
בשנים 1940–1942 נכבשה העיר פעמיים בידי הבריטים ופעמיים הם נאלצו לסגת ממנה והגרמנים והאיטלקים שבו והשתלטו עליה. לאחר הנסיגה השנייה של הבריטים החל גירוש היהודים. כ־250 יהודים בעלי נתינות צרפתית גורשו לתוניסיה ושם הושמו במחנות הסגר. יהודים לובים נתיני בריטניה הוגלו לאיטליה ומשם נשלחו בקרונות משא לאינסברוק וברגן-בלזן, מחנות ריכוז בגרמניה; רוב יהודי העיר, יותר מ־2,000 בעלי נתינות לובית, נשלחו בין מאי לאוקטובר 1942 למחנה ג'אדו ששכן באזור מדברי, כ־180 ק"מ דרומית לטריפולי הבירה. במחנה סבלו היהודים מרעב, עבודות כפייה, צפיפות ומגיפות שהפילו מאות חללים עד לשחרור המחנה בידי הבריטים בינואר 1943.
משפחת זיגדון
נתן ואסתר זיגדון חיו עם בנותיהן ויקטוריה ולאורה בעיר בנגזי שבלוב. אסתר הייתה תופרת ונתן היה בעל חנות מכולת ופעיל בוועד הקהילה היהודית. עמם התגוררו אמה של אסתר, רחל מסיקה, ושתי אחיותיה הצעירות של אסתר, טינה ופורטונה. רחל, ילידת ג'רבה שבתוניסיה, הייתה לקוית ראייה, אך הדבר לא מנע ממנה לבשל, לתפור ולעסוק במלאכות הבית.
כשהחלו הפגזות על בנגזי ברחה המשפחה מהעיר ומצאה מסתור באורווה נטושה. לאחר ששבו לעיר, גורשו בני המשפחה במשאיות עם כל יהודי בנגזי אל מחנה הריכוז ג'אדו.
התנאים במחנה היו קשים ועל מנת להתקיים סחרו בני המשפחה בחפצים שהביאו עמם מהבית. בלילות היו מתגנבים לפרצה בגדר המחנה ומחליפים את הסחורה עם ערבים מהאזור תמורת מזון. חלק משומרי המחנה נהגו להתעלל ביהודים האסירים, ורחל ניסתה להקפיד שוויקטוריה ולאורה הצעירות לא ישהו מחוץ למקום המגורים ויסתובבו במחנה. היא עצמה ספגה מכות מהשומרים כאשר ניסתה להגן על הילדות באחת הפעמים.
מעט לפני שחרור המחנה חלתה רחל בטיפוס ומתה. השחרור מצא את כל בני המשפחה חולים אף הם, לאחר שנדבקו ממנה. אסתר, שהייתה במצב קשה מאוד, נלקחה לבית חולים בטריפולי והצליחה להתאושש, וכך גם שאר בני המשפחה הנותרים.
