פראג, 1945
גואש, פחם ועיפרון על נייר
41.5x32.6 ס"מ
נולד במורבסקה אוסטרובה שבצ'כוסלובקיה. ב־1942 שולח עם משפחתו לגטו טרזין. בגטו התגורר בביתן הנערים והשתייך לקבוצה שערכה והפיצה את העיתון "ודם" (שפירושו אנחנו מובילים). למד אמנות אצל ציירים בגטו. ב־1943 שולח עם משפחתו לאושוויץ למחנה המשפחות. ב־1944 הועבר למחנה הגברים, שם צורף לקבוצת עבודה שתפקידיה היו להעביר את חפצי הנספים בין חלקי המחנה, לאסוף ולפזר את אפר הקרבנות. לקראת פינוי אושוויץ שולח בקון בצעדת מוות למחנה בלכהמר, בדרך חתחתים למטהאוזן, משם שולח למחנה גונזקירשן ובו שוחרר. מיד עם שחרורו רשם תרשימים קטנים של המשרפות ושל תאי הגזים באושוויץ, שבבוא היום שימשו עדות במשפט אייכמן. לאחר עלייתו ארצה למד באקדמיה לאמנות בצלאל ולימים היה שם מרצה לאמנות.
יצירה זו מוקדשת למחנך פיטר פשמישל שפעל למען הצלת ילדים יהודים בזמן השואה ולאחריה והוכר כחסיד אומות העולם ב- 1964. בחורף 1944, היה חבר בוועדה הלאומית לעזרה נוצרית לילדים יהודים ודאג להעביר את הילדים הניצולים למרכזי הבראה, שם קיבלו שירותים רפואיים, תזונה וחינוך נאותים. בטירת שטירין ליד פראג אסף אליו ילדים ששרדו ופליטים, ביניהם הנער יהודה בקון שמצא שם מקלט מקיץ 1945 עד מרץ 1946.
ביצירה זו, מתייחס בקון לתהליך השיקום שעבר כניצול לאחר המלחמה: ממשבר אמון קשה בבני-אדם דרך הליך הריפוי והתקווה שניטעה בו מחדש בזכות מפגשו עם פיטר פשמישל. בציור מתוארת דמותו השפופה של בקון הילד מובלת על ידי פשמישל במעין קרן אור, המוציאה אותו מתוך האפילה והמוות של המחנות אל עבר האור והחיים.
"פיטר היה אדם נפלא, והוא לדעתי הציל אותנו מן הזוועה של העבר. זאת היתה הפעם הראשונה שהאמנו לבן אדם [...] טוב הלב שלו ושל החברים שלו הוא ששינה אותנו." (יהודה בקון)
