אדולף אייכמן

כל עוד נקטה גרמניה הנאצית מדיניות של גירוש היהודים והמרצתם להגירה, היה אייכמן מעורב בתוכניות ההגירה הגדולות, כגון "תוכנית ניסקו" (1940-1939) ו"תוכנית מדגסקר" (1942-1940). כאשר השתנתה המדיניות ונהפכה למדיניות של רצח הלכה למעשה, שינה גם אייכמן את אופי פעילותו והפך לאדמיניסטרטור ולמארגן הראשי של הלוגיסטיקה המקיפה, שנדרשה לשם ביצוע תוכנית “הפתרון הסופי”. מעורבותו ברצח הלכה למעשה, התחילה בפקודה שיצאה ממשרדו להוציא להורג בירי גברים יהודים סרבים. בהמשך הוא השתתף בוועידת וַנְזֶה (ינואר 1942) וכתב בעטו את הפרוטוקול שלה, בתמליל שנוסח במונחים נאציים. אייכמן היה מעורב גם במִבצעי השילוח מכל רחבי אירופה, שהגיעו לשיאם בגירוש ההמוני של יהודי הונגריה (שראשיתו בחודש מאי, 1944). בכל אלה הייתה מעורבותו דומיננטית ומורגשת בשטח, ואוּפיינה בחתירה לפרפקציוניזם, הקפדה, נחישות קיצונית ובעיקר – חוסר פשרה מוחלט.

גם כאשר עמיתים רמי דרג פנו אליו אישית, ואפילו כאשר ראש הס"ס, היינריך הימלר, ציווה עליו מפורשות לחדול מן השילוחים לאושוויץ, אייכמן לא הסתפק בישיבה מאחורי שולחנו בברלין, במשרד לענייני יהודים (שהיה שלוחה של “המשרד המרכזי לביטחון הרייך”): לעתים תכופות ביקר במחנות ההשמדה, לרבות באושוויץ, שם היה לו קשר הדוק עם מפקד המחנה, רודולף הס, והוא אף היה מעורב בפרטי תהליך הרצח התעשייתי. בחודשי האביב ובראשית הקיץ של שנת 1944 היה אייכמן נחוש להביא בכל מחיר את יהודי הונגריה, ובכללם יהודי הבירה בודפשט, אל המשרפות באושוויץ, בעת שהרייך השלישי כבר עמד על סף קריסה.