המזוזה של משפחת רוברג
אלכסנדר-אלפרד וסופי (זופי) רוברג התגוררו בלמפרט שבגרמניה עם בניהם היינץ-יעקב (נ. 1919) וגונטר-אליעזר (נ. 1921). אלכסנדר היה קצב והמשפחה חיה ברווחה.
ב-1928 עברו בני משפחת רוברג להנובר ומשם לדיפהולץ.
אלכסנדר פיתח שיטות לשימור בשר ונהג להרצות בנושא. בשנת 1932 נפטר אלכסנדר מסרטן ומצבה הכלכלי של המשפחה הידרדר. הוריה של סופי, אמיל וקטשן (Kathchen) פיליפס, עברו מלמפרט לדיפהולץ כדי להתגורר יחד עם סופי והבנים. קטשן נפטרה ב-1937.
היינץ למד בבית המדרש למורים יהודים בווירצבורג. אליעזר למד שמונה שנים בדיפהולץ וב-1935 נסע להנובר ללמוד אפייה והתגורר בבית האופה. כשבועיים לפני אירועי ליל הבדולח נפטר בעל המאפייה. אשתו מכרה את המאפייה לגרמני שהסכים להמשיך ולהעסיק את אליעזר אם יהודים ימשיכו לקנות לחם וחלות. אליעזר נהג לעשות משלוחים מתוצרת המאפייה לבתי הלקוחות.
בליל הבדולח נפגע בית משפחת רוברג בדיפהולץ ותכולתו נהרסה. באותו הלילה התפרצו אנשי אס-אה לבנין הישן של בית המדרש למורים בווירצבורג. הם הוציאו את התלמידים ממיטותיהם, התעללו בהם והחריבו את המקום בעידודם של רבים מתושבי המקום. הכלים, הרהיטים, הדלתות והחלונות נהרסו. נוכח ההרס הרב התקשר אחד התלמידים למשטרה. השוטרים שהגיעו אסרו את התלמידים המבוגרים והובילום אל בית הכלא, לקול תשואות ההמון. היינץ רוברג נאסר באותו לילה ושולח מהכלא לדכאו. אליעזר, שהיה באותו הלילה בהנובר, חזה בשריפת בית-הכנסת הגדול בעיר ובניפוץ חלונות הראווה של החנויות היהודיות. לאחר מכן החל מעצר יהודים בהנובר לפי רשימות וגם באקראי, ברחוב. המשטרה הגיעה למאפייה וביקשה לעצור את אליעזר. אליעזר הצליח לעזוב וחזר באותו החודש הביתה, לדיפהולץ. לאחר כמה שבועות חזר גם היינץ.
היינץ, שהיה קשור לבח"ד (ברית חלוצים דתיים), ארגן לאחיו ולו מקום בהכשרה ציונית כדי שיוכלו לצאת מגרמניה לארץ ישראל. אליעזר עבד אצל איכר בליבק ולאחר מכן - בהכשרה בשטקלסדורף, שם היה אחיו מדריך. שם התחנכו על ברכי הציונות וההגשמה החלוצית להתיישבות חקלאית. לפני יציאתו את גרמניה באוגוסט 1940 חזר אליעזר לדיפהולץ ונפרד מאמו וסבו, מתוך תקווה שהם יגיעו בעקבותיו.
אליעזר הגיע לחיפה ב-1 בנובמבר 1940. האנייה בה היה נעצרה על ידי הבריטים ולאחר שלושה שבועות במעצר הועלו העולים על האנייה "פאטריה" שיעדה היה מחנה מעצר במאוריציוס. ארגון ההגנה מלכד את האנייה כדי לגרום לנזק קל ולעכב את הגירוש, אך האנייה טבעה ב-25 בנובמבר. כ-250 מעפילים טבעו, ביניהם כמה מחבריו של אליעזר. אליעזר הצליח לשחות לחוף וניצל.
אליעזר התיישב בקיבוץ טירת צבי ומשם עבר לקיבוץ בארות יצחק בנגב. הוא היה בודד וחש עצב גדול וגעגועים למשפחתו. אות החיים האחרון ממשפחתו הגיע אליו בנובמבר 1941 באמצעות מברקים של הצלב האדום. עוד נודע לו שאמו נשלחה לגטו ורשה. לאחר ששמע על חיסול גטו ורשה הבין שבני משפחתו כבר לא יחזרו.
במרס 1942 שולחה סופי לגטו ורשה וביולי 1942 שולח אביה, אמיל פיליפס, לטרזין. שניהם נרצחו בשואה. היינץ נרצח אף הוא. לא ברור אם נשלח יחד עם אמו לגטו ורשה או נשלח יחד עם חברי ההכשרה בשטקלסדורף להמבורג ומשם לגטו מינסק.
אליעזר עבר לגור בחיפה. ב-1950 נישא למרים ונולדו להם שני ילדים: אילן-אלכסנדר ודליה-סופי. אליעזר עבד במאפיית כץ בחיפה במשך 27 שנים, עד לסגירתה.
ב-1955 מסר אליעזר רוברג ליד ושם דפי עד לזכר אמו סופי, אחיו היינץ-יעקב, סבו אמיל פיליפס וקרובים נוספים. ב-2012 תרם ליד ושם, למשמרת עולם, את המזוזה שהיתה קבועה על דלת בית משפחתו בדיפהולץ ותצלומים משפחתיים. את המזוזה לקח שכן גרמני לאחר ליל הבדולח ב-9-10 בנובמבר 1938, בו החריבו הגרמנים את בית משפחת רוברג בדיפהולץ. השכן, שנכנס לחפש דברי ערך בין ההריסות, מצא את המזוזה ולקח אותה למשמורת. לאחר מספר שנים ביקר בדיפהולץ יהודי שהיגר לצ'ילה והכיר את המשפחה. הוא קיבל את המזוזה ובביקורו בארץ העביר אותה לאליעזר רוברג.