"מצב הרוח שלי מרומם. נתראה בקרוב."
כך כתבה אנה ונטורה (Ventura) למשפחתה בגלויה אותה זרקה מקרון הבקר בו שולחה ממחנה המעצר פוסולי באיטליה לאושוויץ, כשעברה הרכבת את הגבול לאוסטריה.
ב-1927 נישאו אנה טרצ'ינה (Terracina), ילידת רומא, ומרדכי לואיג'י (Luigi) ונטורה, יליד פיזה, שניהם צאצאים למשפחות יהודיות שורשיות המעורות בתרבות האיטלקית שחיו באיטליה מאות בשנים. לואיג'י היה ד"ר לכימיה ורוקחות ואנה - מורה בבית הספר היהודי ברומא. בני הזוג עברו למילאנו והקימו בה את ביתם. לואיג'י נהג להניח תפילין ולהתפלל בכל בוקר בביתו לפני שיצא לעבודה. ב-1928 נולדה בתם מרים וב-1930 - בנם שאול. ב-1934 עברה המשפחה לוונציה, ושנתיים אחר כך נולד בנם דניאל. לואיג'י קיבל משרה יוקרתית - מנהל המחלקה לכימיה במטבעה הלאומית האיטלקית - והמשפחה עברה לרומא. ב-1938, בעקבות חקיקת חוקי הגזע באיטליה, פוטר לואיג'י ממשרתו עקב יהדותו. אנה ולואיג'י ניסו למצוא פרנסה ועתיד ועברו עם ילדיהם לשווייץ. לואיג'י לא הצליח להשיג רישיון עבודה ולאחר ארבעה חודשים התפצלה המשפחה. לואיג'י עבר לפריס ומצא עבודה בבית חרושת למטוסים באזור פריס. אנה ושלושת הילדים חזרו לאיטליה, שם נולד באותה שנה בנם הרביעי עמנואל.
אנה והילדים נדדו בין מקומות מגורים. בקיץ 1940, לאחר כיבוש פריס על ידי הגרמנים, חזר לואיג'י לאיטליה במסע בן 1,800 ק"מ ברכיבה על אופניים, והמשפחה התאחדה במילאנו. קשיי הפרנסה טלטלו אותם שוב ממקום למקום והם עברו למריאנו קומנסה (Mariano Comense). לאחר כיבוש איטליה על ידי הגרמנים בספטמבר 1943 נמלטו בני משפחת ונטורה למילאנו יחד עם אמה של אנה, ג'וליה (Giulia) טרצ'ינה, ומשם עברו לקנטו ולכפר אביאטה גואצונה (Abbiate Guazzone), שם היו ללואיג'י מכרים.
עקב המצוד אחר היהודים עזבו בדצמבר 1943 בני המשפחה את ביתם בכפר ועברו להסתתר מעברו השני של הרחוב. ג'וליה חלתה. אנה התגנבה לבית המשפחה אותו עזבו כדי להביא תרופות לאמה ונתפסה על ידי שוטרים איטלקים. היא נשלחה למאסר בבית הכלא במילאנו ומשם הועברה למחנה הריכוז פוסולי (Fossoli). בדרך לא דרך הצליחה אנה להבריח מתחנת המשטרה לבני משפחתה את מעיל הפרווה שלה וטבעת יהלום, כדי שאלה יסייעו להם לשרוד.
18 מכתבים וגלויות הצליחה אנה לשלוח אל בעלה וילדיה. האחרונה שבהן מוצגת בתערוכה זו. אמה של אנה, ג'וליה, אכולת רגשות אשם על מעצר בתה, הסגירה עצמה לשלטונות, נאסרה בפוסולי ומתה במחנה בזרועות בתה. ב-22 בפברואר 1944 שולחה אנה ונטורה מפוסולי אל מותה באושוויץ.
לואיג'י והילדים המשיכו להימלט ממקום למקום. במאי 1944 נפצע לואיג'י בעת הפצצה של רכבת באזור פיזה כשהיה בדרכו אל ילדיו ואושפז בבית חולים, שם מת מפצעיו.
מקום המסתור של הילדים לבית ונטורה בפיזה הופצץ. הם הצליחו למצוא מקלט במנזר ואחר-כך בבית החולים. מרים בת ה-16, שאול בן ה-14, דניאל בן ה-8 ועמנואל בן ה-6 שוחררו באוגוסט 1944 בפיזה. על מותו של אביהם ידעו, אך קיוו שאמם תחזור. חיילים יהודים ארצישראליים בצבא הבריטי לקחו אותם תחת חסותם והעבירו אותם לבית נוער יהודי בפירנצה. עמנואל הקטן חלה. כל המאמצים לרפאו כשלו והוא מת בינואר 1945 בפירנצה.
לפני תום המלחמה, במרס 1945, עלו מרים, שאול ודניאל לארץ ישראל.
ב-1956 מסרה שולמית (מרים) קרצנר (ונטורה) ליד ושם דפי עד לזכר הוריה חנה-אנה ו-מרדכי-לואיג'י ואחיה עמנואל. ב-2006 מסר דניאל ונטורה ליד ושם דפי עד לזכר סבתו ג'וליה וקרובים נוספים. ב-2012 מסר שאול בן-תורה (ונטורה) ליד ושם למשמרת עולם את מכתביה של אמו, מסמכים ותצלומים משפחתיים במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים".
24 בפברואר 1944
יקרים מאוד שלי
המורל שלי גבוה מאוד. נתראה בקרוב. נשיקות רבות לכולכם. לכם כל מחשבותיי
נינה
הגלויה נכתבה ברכבת הגירוש שיצאה ב-22 בפברואר 1944 ממחנה פוסולי שבאיטליה לאושוויץ ונזרקה ב-24 בפברואר, כשעברה הרכבת את הגבול בין איטליה לאוסטריה. בגלויה כתבה אנה למוצא האלמוני: "אנא שלח גלויה זאת בדואר". מתוך חשש שמא הבולשת לא תיתן לגלויה להגיע למענה, אם תחשוב שנזרקה מרכבת היהודים ההולכים אל מותם, כתבה אנה בתור שם השולח שם נוצרי נפוץ. כמען השולח רשמה את בולצאנו (Bolzano), עיר השוכנת בגבול האוסטרי-גרמני, כדי לרמוז לאן היא משולחת. הגלויה נשלחה לכתובת הקבועה של המשפחה במילאנו. מכרה של המשפחה, אמיליה ברטלי שהתגוררה בשכנות למשפחת ונטורה, העבירה את הגלויה לכתובת המסתור של בני המשפחה בפיזה, כשבועיים לאחר שליחתה.
