סיפורם של שישה חסידי אומות העולם באושוויץ

מתוך: H.G. Adler, Hermann Langbein, Ella Lingens-Reiner (eds.) Auschwitz – Zeugnisse und Berichte.

רוב הזמן יכולנו רק להביט בחוסר אונים בזמן שהתבצעו הסלקציות. אך היתה פעם אחת שהצלחתי להתערב.

מספר ימים קודם נקראתי למחלקה הפוליטית... החולה היתה גברת ליימן מפרנקפורט. מסוף אוגוסט 1943 ועד פברואר 1944, הסלקציות התבצעו מדי ארבעה שבועות; לא רק באגף החולים אלא בכל המחנה. 500 עד 1000 נשים נבחרו בכל פעם והייתי בטוחה שגברת ליימן תהיה בין הקרבנות. הלכתי לראות אותה ומצאתי שהיא אכן נבחרה בסלקציה. היא היתה מדוכאת מאוד, רעדה מפחד וייאוש אחזה בידיי בחוזקה. 'עזרי לי', היא התחננה שוב ושוב...

רופא המחנה אמר לי זמן לא רב קודם לכן שעליי להיות זהירה מאוד שלא לעשות טעויות, כיוון ששחרורי היה צפוי להתבצע תוך מספר שבועות. התערבות מצדי, בתור גרמנית ארית, לטובת האישה הזו, היתה מעצבנת את הוואפן אס-אס ומסכנת את שחרורי. רק מי שהיה במחנה ריכוז ללא ידיעה כמה זמן ימשך המאסר, יכול להבין את המשמעות של רסיס תקווה לחירות. בני היחיד היה בן שלוש כאשר הופרדנו. רק הורה לילדים יכול להבין את חוזק ועוצמת הגעגועים של אם לבנה. בודדת וכואבת, צעדתי הלוך ושוב בשביל ההוא במחנה בדמדומי אותו יום חורפי. מבנים אפורים, מגדלי שמירה וגדרות מחושמלים נמתחו אל האופק – מראה מכוער ומייאש. עמדתי להשתחרר מהמקום הזה ומהזיכרונות האיומים שלו. ועכשיו, התבקשתי לסכן הכל ולהפוך את עצמי לדמות לא אהודה למענה של גברת ליימן, שהיתה למעשה זרה עבורי.

הזמן היה קצר, והייתי חייבת לקבל החלטה אם לעשות משהו. בעיני רוחי ראיתי את בני הקטן ושמעתי את קולו המתוק כאשר נפרדתי ממנו, כשכרך את זרועותיו הקטנות סביבי והתחנן 'אמא, בבקשה אל תעזבי אותי'...

ואז ראיתי את עיני האישה הצעירה שהביטה בי בתחנונים כאשר אמרה לי 'אני כל כך שמחה לדבר עם גרמנייה'. התחולל בתוכי מאבק בין רצוני העז להשתחרר לבין הרחמים שחשתי כלפי האישה הזאת. תחושת המחויבות להציל חיים, הן כרופאה והן כאדם, נאבקה עם המחויבות שלי כאם לשרוד למען בנה, כיוון שכל יום נוסף במחנה נשא בחובו סכנת מוות.

אף אחד לא יכול להגיד לי שהפתרון היה ברור וחד משמעי. הייתי קרועה ולא הצלחתי להגיע להחלטה.

עלתה בי תובנה. היתה לי הזכות לטעון שחיי וחייו של בני חשובים יותר מחייו של זר. אך זה לא היה מה שעמד על הפרק. אם הייתי נכשלת, כלומר מאפשרת את המוות של האדם שיכולתי אולי להציל, רק מפני שאני עצמי הייתי בסכנה, הייתי מבצעת את אותה השגיאה שביצע כל העם הגרמני... . האנשים שהורו וביצעו את הפשעים הנוראים הללו לא היו רבים. אך רבים לאין שיעור אפשרו להם להתבצע, מפני שלא היה להם האומץ למנוע אותם. הם נסוגו בטענה ש'אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות' גם במקרים שבהם היה ניתן לעשות משהו. אם הייתי מפנה את גבי, מתוך הפחד להישאר זמן נוסף במחנה, לא הייתי שונה מכל הגרמנים האחרים שהיו חופשיים והסתכלו בפאסיביות מתוך חשש שיאסרו אותם וישלחו אותם למחנה ריכוז. במקרה כזה האס-אס היו מצליחים "לחנך" אותי, כפי שאנשי הגסטאפו ששלחו אותי למחנה אהבו להגיד. משמעות הדבר היתה שכל מה שהקרבתי היה לחינם ומלכתחילה יכולתי להישאר בביתי. הרגש שהתעורר בי לא היה רחמים או חובה, אלא שנאה למשטר שרצה לדכא אותי ולגזול ממני את כבודי. בלבי אמרתי לבני: 'בני, תאלץ אולי לחכות עוד מעט לאמך, אך כשתשוב אליך, היא תהיה מסוגלת להישיר מבט לעיניך ואתה לא תצטרך להתבייש בכך ששפת אמך היא גרמנית'.

פניתי והלכתי, אם כן, לכיוון המחלקה הפוליטית במחנה הנשים...