המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בבודפוק 314 תושבים יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כאחוז אחד. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, והיו בהם גם כמה פקידים. הקהילה היהודית בעיר השתייכה לזרם הנֵאולוגי והיה לה בית ספר יהודי.
בשנת 1939 הוקם מחנה לעובדי כפייה על האי הרוש-סיגט (Haros-sziget), שהשתייך לבודפוק. בשנת 1941 גויסו יהודים רבים מבודפוק לשירות עבודת כפייה ורובם נספו בחזית המזרחית, באוקראינה.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. על-פי מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 מנתה הקהילה הנאולוגית של בודפוק 229 נפשות.
המנגנון המינהלי ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך תקנות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-12 במאי 1944 הורה סגן הממונה על המחוז, ד"ר לסלו אנדרה (Laszlo Endre), אנטישמי מושבע, על הקמת הגטאות במחוזו. גטו בודפוק הוקם לאורכו של רחוב אחד ורוכזו בו יהודי בודפוק ויהודים מנפת בודקורנייקי (Budakornyeki). כעבור שבוע נדרשו תושבי הגטו לעבור לבניין בית הכנסת; מאחר שהיה צר מלהכיל את כולם, נאלצו רבים לגור בחצר, תחת כיפת השמים.
בשלהי יוני או בראשית יולי 1944 הועברו תושבי הגטו למפעל הלבנים במונור (Monor), ששימש מרכז שילוח מן הגטאות בנפות שמדרום וממזרח לבודפשט. בין 6 ל-8 ביולי 1944 גורשו ממרכז השילוח הזה לאושוויץ כ-8,000 יהודים, ובהם תושבי גטו בודפוק. היהודים היחידים שנותרו בבודפוק היו עובדי הכפייה בהרוש-סיגט.