בין שתי מלחמות העולם חיו בשיירפץ כ-3,100 יהודים – כ-30 אחוזים מתושביה. רובם התפרנסו ממסחר, ממלאכה ומפקידות, ואחדים היו בעלי מקצועות חופשיים ובעלי מפעלים. בפעילותם הכלכלית הסתייעו יהודי שיירפץ בחמישה איגודים מקצועיים, בשלושה בנקים יהודיים, בג'וינט ובארגון יוצאי שיירפץ בארצות-הברית. לרשות ילדי הקהילה עמדו בית ספר "שבסובקה", חדרים, תלמוד תורה, שתי ישיבות, בתי ספר יסודיים של אגודת ישראל וגן ילדים ובית ספר יסודי של רשת "תרבות". בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות, והן הקימו בה קבוצות הכשרה וקיימו שיעורי ערב לעברית. כמו כן פעלו בעיירה אגודת ישראל והבונד ותנועות הנוער שלהן. אחדות מהמפלגות קיימו ספריות, ואלה שימשו מרכזים תרבותיים וחברתיים. בעיירה פעלו שלושה מועדוני ספורט, שניים של הציונים ואחד של הבונד.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו מקצת יהודי שיירפץ מזרחה. הגרמנים כבשו את העיירה ב-8 בספטמבר 1939 והחלו לבזוז רכוש של יהודים בעזרתם של פולקסדויטשה ופולנים ולחטוף יהודים לעבודת כפייה. במחצית השנייה של ספטמבר 1939 חויבו היהודים לשאת טלאי צהוב, נאסר עליהם ללכת על המדרכות, והם נאלצו ללכת בשולי הכביש. ב-28 בספטמבר 1939 גורשו כ-40 צעירים יהודים משיירפץ מזרחה, לאזור הכיבוש הסובייטי. למחרת שרפו הגרמנים את בית הכנסת. על היהודים הוטל כופר.
עם צירוף העיירה לרייך השלישי, כחלק מבצירק ציחנאו שצורף למזרח פרוסיה, הוחלט לגרש את היהודים מהעיירה. ב-8 בנובמבר 1939 גירשו אנשי ס"ס ומשטרת העזר של הפולקסדויטשה 3,000 מיהודי שיירפץ לנובי דבור (Nowy Dwor) ולוורשה. בשיירפץ נשארו כ-400 יהודים, רובם בעלי מלאכה שעבדו במפעלים גרמניים, ואליהם הצטרפו מגורשים ששבו לאחר הגירוש הגדול.
בין מרס לאפריל 1940 רוכזו כ-500 היהודים בגטו לא מגודר. על הגטו שמרו שוטרים גרמנים. ראש העיר הגרמני מינה יודנרט, וזה נדרש לשלוח יום-יום יהודים, ובהם ילדים, לעבודות שונות מחוץ לגטו תמורת שכר זעום. הפולחן הדתי נאסר, ושחיטה כשרה נאסרה גם היא והתבצעה בחשאי. בגטו לא הוקם שירות סדר יהודי. בשנה הראשונה לקיומו של הגטו יצאו יהודים לוורשה לבקר את קרוביהם ולהעביר להם מזון וחפצים. כשנאסר עליהם לצאת מהגטו בפקודת המושל הכללי, נותק הקשר.
ב-6 בינואר 1942 גירשו אנשי גסטפו ומשטרה את היהודים לשצ'גובו (Strzegowo). כמה יהודים שהתנגדו בעת הגירוש נרצחו.
