המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין מלחמות העולם חיו בקרצ'ב כ-800 יהודים – כרבע מתושביה. הם התפרנסו ממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה, ממסחר זעיר וממתן שירותים לנופשים מוורשה בחודשי הקיץ. היהודים הסתייעו בחברות צדקה וסעד מסורתיות, בקופת עזרה של הג'וינט, ועד 1938 גם באיגוד מקצועי של חייטים. רוב ילדי הקהילה למדו בחדרים מסורתיים ובבית הספר העממי הפולני. בעיירה פעלו עד 1938 ספרייה, חוגי דרמה וספרות ואגודת ספורט בעיירה פעלו מפלגות ציוניות ומפלגת אגודת ישראל, וכמה מבני הנוער השתייכו לארגון קומוניסטי בלתי לגלי.
עם פלישת הגרמנים לפולין ברחו בני נוער יהודים רבים מקרצ'ב. העיירה נפלה בידי הגרמנים באמצע ספטמבר 1939, וכעבור זמן מה הם מינו בה יודנרט והחלו לגייס יהודים לעבודת כפייה. יהודים אמידים פדו את עצמם בכסף, ועניים נשלחו לעבודה במקומם. בעלי המלאכה עבדו בקסרקטינים ובמפעלים שהקימו הגרמנים במקום.
ב-1 בדצמבר 1940 הוקם בקרצ'ב גטו פתוח שנסגר כעבור זמן קצר ופרצה בו מגפת טיפוס . מוסדות סעד הפעילו בגטו מטבחים ציבוריים, אך למרות זאת גוועו רבים ברעב.
בינואר 1941 חוסל הגטו ויושביו גורשו לגטו ורשה.
אחדים מיהודי קרצ'ב נמלטו מהגטו והתארגנו ליחידת פרטיזנים בראשותו של משה גונטרסקי (Gontarski). הם נרצחו בידי אנשי הארמיה קריובה.