המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland, Brzeziny, יהודים בדרכם לגירוש, 1941. ארכיון יד ושם, 7911
Brzeziny, Poland, עשרה יהודים תלויים בגטו. ארכיון יד ושם, 2506/11

לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה בז'ז'יני מרכז גדול של חייטים יהודים ומסחר בבגדים, לצד ורשה ולודז'. בין מלחמות העולם נקלעו יהודי העיר למשבר כלכלי קשה. בעיר התנהלה פעילות פוליטית יהודית מגוונת, בעיקר של אגודת ישראל ושל מפלגות ציוניות, ומפלגות יהודיות היו מיוצגות במועצת העיר. בשנות השלושים החריפה האווירה האנטישמית בעיר, והיהודים נפגעו מכמה מעשי אלימות קשים. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בבז'ז'יני כ-7,000 יהודים.
הגרמנים כבשו את העיר ב-8 בספטמבר 1939. הם סגרו את כל חנויות היהודים והחרימו את הסחורה. בתחילת נובמבר 1939 הציתו הגרמנים את בית הכנסת הגדול, ולמחרת הטילו קנס – עונש על הצתתו כביכול בידי היהודים. במחצית השנייה של נובמבר 1939 החל פינוי אלים של היהודים מהדירות הטובות בעיר, אך פנייה אמיצה של נציג היהודים ד"ר ורהפט (Warhaft) אל ראשי העיר והנפה עצרה את הגירוש. יזמה להעביר את חייטי בז'ז'יני לעבודה במפעל טקסטיל גרמני שייצר בעבור הצבא סוכלה אף היא על-ידי פניות נוספות, מלוּוֹת בשוחד, של ורהפט ושל נציגים יהודים אחרים, ובאביב 1940 החליטו הגרמנים להימנע מגירושם ולהקים במקום גטו.
הגטו הוקם ב-28 אפריל 1940, והמעבר הושלם בתוך יום אחד. הגטו הוקף גדר. דרכי היציאה מהעיר חצו את הגטו, אך על היהודים נאסר להשתמש בהן, ומי שבתיהם פנו אל הרחובות האסורים נאלצו להיכנס אליהם דרך סמטאות וחצרות אחוריות ומבעד לפרצות בגדרות ובחומות הבתים. עד סוף 1940 התגוררו בגטו כ-6,000 יהודים, כרבע מהם פליטים. הגרמנים מינו את היהודי פישקה איקה (Ika Fishke) לראש היודנרט. סוורין פרלמוטר (Perlmuter Severin) מונה למפקד שירות הסדר היהודי.
ד"ר ורהפט הקים בית חולים ובו 25 מיטות. כל הציוד נאסף מתרומות של תושבי הגטו. בתחילה אפשרו השלטונות הגרמניים לשלוח חולים קשים לבית החולים היהודי בלודז'. מחלקת הסעד של היודנרט הקימה מטבח ציבורי וחילקה מנות מרק חינם. היודנרט פתח בגטו סדנאות אחדות, בעיקר לחייטות. היה גם מפעל רשתות שרוב עובדיו היו ילדים. היהודים עבדו גם במפעלים ובסדנאות של הגרמנים, בתחום הגטו ואולי גם מחוצה לו. שכר העבודה אִפשר ליהודים לקנות תוספת מזון. נוסף על כך קיבלו כל העובדים מנות מרק במקום עבודתם.
פקידי המינהל הגרמני של גטו לודז' ביקרו בסדנאות לעתים תכופות, פיקחו עליהן וסיפקו הזמנות. מסוף 1940 נאלץ היודנרט כמה פעמים לשלוח פועלים למחנות עבודה.
מראשית 1942 הלך מצבם של יהודי הגטו והידרדר. לא התקבלו עוד הזמנות מהגרמנים, והעבודה הסדירה נפסקה. בנסיבות אלו החל לשרור בגטו רעב קשה, וכמה מיושביו אף חלו בטיפוס. החלו להתפשט שמועות על גירוש מתרגש ובא.
בסוף פברואר 1942 הודיע היינריך הקר (Heinrich Hecker), המושל הגרמני של הגטו, על כוונתו להוציא להורג עשרה מיהודי הגטו – עונש על מסחר בלתי חוקי. ראשי היודנרט לא הצליחו להעביר את רוע הגזרה, והם נאלצו לבחור את עשרת הקרבנות. לידי הגרמנים נמסרו כמה מבריחים, והמכסה הושלמה בחולי רוח ובפליטים עניים מחוץ לגטו. העשרה, שמונה גברים ושתי נשים, נתלו במרכז הגטו ב-28 בפברואר, וכל תושבי הגטו אולצו להיות נוכחים בהוצאתם להורג.
באפריל 1942 החלו הגרמנים להיערך לחיסול הגטו. כל תושבי הגטו הועמדו לפני ועדה של רופאים גרמנים, וזו חילקה אותם לשתי קבוצות: בריאים, וחולים וזקנים. חיסול הגטו החל ב-14 במאי 1942. הגרמנים ציוו על קבוצת החולים והזקנים ועל כל הנשים וילדיהן להתייצב בכיכר המרכזית. נאמר להם כי הילדים יוסעו למקום שהתנאים בו טובים יותר. תושבי הגטו לא האמינו לדברי הגרמנים, האמהות נאבקו בהם, ובמרחץ הדמים שהתחולל במקום קרעו הנאצים בכוח את הילדים מזרועותיהן. הנאצים העמיסו כ-300 ילדים על משאיות וגירשו אותם לחלמנו. 1,700 יהודים שהוגדרו בלתי כשירים לעבודה גורשו גם הם לחלמנו.
השלב השני של החיסול נעשה ב-19-18 במאי 1942. ב-18 במאי גורשו כל היהודים הנותרים מדירותיהם ומהסדנאות. לאחר סלקציה שנעשתה בכיכר השוק גורשו כ-4,000 בני אדם לגטו לודז', קצתם ברגל וקצתם בעגלות וברכבות. היו בהם כ-300 בעלי מקצוע שהגיעו לבז'ז'יני מסטריקוב (Strykow) באפריל-מאי 1942. בבז'ז'יני נותרו כ-300 יהודים, והללו נורו מחוץ לעיר באוגוסט 1942.