המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בסטריקוב כ-2,000 יהודים – קרוב למחצית תושביה. הם התפרנסו בעיקר ממסחר זעיר ומלאכה, והסתייעו בקופת גמ"ח וכן בחברות צדקה וסעד מסורתיות.
עם מוסדות החינוך היהודיים בעיירה נמנו בין השאר בית ספר ציוני שלימדו בו גם עברית חדר מתוקן. בספרייה ניתנו שיעורי ערב ושיעורי עברית, ובעיירה פעלה גם אגודת ספורט יהודית.
סטריקוב נודעה בחצר החסידית שהייתה בה, שהשפעתה על יהודי המקום הייתה רבה, אך פעלו בה גם מפלגות וחוגים ציוניים וגם אגודת ישראל והפולקיסטים.
ב-7 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את סטריקוב וסיפחו אותה לרייך הגרמני. ב-29 בדצמבר 1939 גורשו רוב יהודי סטריקוב, כ-1,600 בני אדם, לגלובנו (Glowno) שבגנרלגוברנמן, אך ראש העירייה בגלובנו סירב לקבלם וגירש אותם בחזרה לסטריקוב. בסטריקוב סירב ראש העירייה לקבלם בחזרה, והם נאלצו לחזור לגלובנו ושוכנו שם במחנה בפרווריה עד שגורשו משם לוורשה בפברואר 1941.
בסטריקוב נותרו 378 יהודים, בעלי מלאכה ופועלים בבתי חרושת עם ובני משפחותיהם. לאחר מכן הצטרפו אליהם כמה פליטים. באביב 1940 הוקם בסטריקוב גטו סגור מגודר בגדר תיל.
באפריל או במאי 1942 גורשו יהודי הגטו לבז'ז'יני (Brzeziny). עם חיסול הגטו שם באמצע מאי 1942 הועברו כ-300 בעלי מקצוע יוצאי סטריקוב לגטו לודז', עם יתר יהודי בז'ז'יני שנותרו לאחר הסלקציה, ולימים היה גורלם כגורל יהודי גטו לודז'. רק קומץ קטן שרד.