בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו באדלנייה 260 תושבים יהודים ושיעורם בכלל אוכלוסייתה היה כשמונה אחוזים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה. הקהילה היהודית בעיירה הייתה אורתודוקסית וקיימה בית ספר יסודי יהודי.
בשנת 1942 גויסו רוב יהודי העיירה לשירות עבודת כפייה במסגרת הצבא ההונגרי, ורובם נספו בחזית המזרחית באוקראינה.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס. על-פי מיפקד שנעשה בשבוע השני של אפריל 1944 השתייכו לקהילה האורתודוקסית באדלנייה 247 יהודים.
המנגנון המינהלי ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש הגרמני. היהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך תקנות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-13 במאי 1944 הורה סגן הממונה על מחוז בורשוד, ד"ר ג'ולה מיקולצקי (Gyula Mikuleczky), להקים גטאות במחוזו. ב-18 במאי 1944 מונתה מועצה יהודית באדלנייה ובראשה הועמד הנריק רייך (Henrik Reich). הוטל עליה לדאוג להעברת יהודי המקום ויהודים אחרים מיישובי הסביבה אל הגטו שהוקם עוד באותו היום במבני חווה ובבתי חרושת בתחומי אחוזתם של רוזני קובורג (Coburg). היהודים הורשו להביא עמם לגטו רק את הציוד הבסיסי החיוני ביותר ומצרכי מזון. הם שוכנו במבני החווה, בבתי החרושת ובאוהלים שהוצבו בחצר.
כ-500 יהודים רוכזו בגטו אדלנייה. על שירות הסדר היהודי, ששירתו בו 15 עד 20 שוטרים חמושים באלות, הוטל לארגן קבוצת עובדים לניקוי הגטו ולהקמת בית חולים. תושבי הגטו הורשו לשלוח ולקבל בדואר אך ורק גלויות, כתוּבות בהונגרית בלבד; המען לגלויות אליהם היה "הגטו היהודי". כשבעים איש מן הגטו גויסו לעבודת כפייה וניצלו בשל כך מגירוש.
ב-3 ביוני 1944 הועברו תושבי הגטו למרכז שילוח שבבית החרושת ללבנים ברחוב טאטאר (Tatar) במישקולץ (Miskolc).. אחדים מהם נשלחו לגטו דיושג'ור (Diosgyor), וב-12 ביוני 1944 גורשו לאושוויץ. אלה שנותרו במפעל הלבנים גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו ב-13 וב-15 ביוני 1944.
