בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בכפר ברדפלווה שבצפון טרנסילווניה 508 יהודים – כ-20 אחוזים מכלל אוכלוסייתו. רובם היו איכרם עניים וסוחרים זעירים. יהודי הכפר – בעיקר חסידי ויז'ניץ (Vizhnitz) וסיגט (Siget) – השתייכו לזרם האורתודוקסי. כל יהודי הכפר, להוציא אחד בלבד, הצהירו במיפקד ששפת אמם היא יידיש.
ברדפלווה, שהיה עד מלחמת העולם הראשונה חלק מהונגריה, סופח אחריה לרומניה, וב-30 באוגוסט 1940 חזר לריבונות הונגריה. החוקים האנטי-הודיים שנחקקו בהונגריה נאכפו בצפון טרנסילווניה בחומרה רבה יותר משנאכפו בהונגריה עצמה.
בקיץ 1941 גירשו השלטונות ההונגריים לאוקראינה הנתונה לכיבוש גרמני חמישה או שישה תושבים יהודים שלא הצליחו להוכיח שהם אזרחי הונגריה, וב-27 או ב-28 באוגוסט הם נרצחו בקמנץ-פודולסקי (Kamenets-Podolsk).
באוקטובר 1941 גויסו כחמישים גברים יהודים מן הכפר לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. כמחצית מהם נשלחו לאוקראינה, ורובם נספו שם.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. על-פי מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 מנתה הקהילה האורתודוקסית של ברדפלווה 422 נפשות.
המינהל ההונגרי נותר על כנו גם אחרי הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך תקנות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ביום האחרון של חג הפסח תש"ד, ב-15 באפריל 1944, התכנסו היהודים בבית הכנסת ובבניין התלמוד תורה. עוד קודם לכן התיר להם הרב חנניה יום טוב ליפא (לאופולד גרוס; Leopold Grosz) לאפות לחם לפני תום החג ולהביאו לגטו
כמה אנשים ברחו כשנודע להם מה משמעות המעבר לגטו, אך הז'נדרמים ההונגרים הטילו על ראשי משפחותיהם את האחריות להתייצבותם, והבורחים נאלצו לחזור לבתיהם. ב-17 באפריל 1944 הועברו יהודי הכפר לגטו שהוקם במרכזו. בגטו רוכזו גם יהודים מ-19 כפרים קטנים סמוכים, וכך עלה מספר התושבים בגטו ברדפלווה לכ-3,000. ניהול הגטו הוכפף לסמכותה של המועצה היהודית של גטו מרמרושסיגט (Marmarossziget). ז'נדרמים הונגרים שמרו על הגטו מבחוץ, ושירות סדר יהודי פעל בתוך הגטו. הז'נדרמים פשטו לעתים תכופות על בתי הגטו והחרימו חפצי ערך מכל הבא ליד.
גטו ברדפלווה חוסל ב-17 במאי 1944 ותושביו הועברו לגטו מרמרושסיגט. לאחר לילה באחד מבתי הכנסת שבמהלכו מתו כמה בני אדם בשל הצפיפות הרבה, הם גורשו לאושוויץ.
