המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Hungary ,Gyor, גירוש יהודים.

בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין האחרון בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בג'ור 4,688 יהודים, ושיעורם היה כשמונה אחוזים מכלל אוכלוסייתה. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה. בעיר היו שתי קהילות יהודיות, נֵאולוגית ואורתודוקסית, והיו בה ארגונים יהודיים חברתיים שונים. לכל קהילה היה בית ספר יסודי משלה, ולקהילה הנאולוגית היה גם בית ספר מקצועי.
סדרה של חוקים אנטי-יהודיים שהנהיגה ממשלת הונגריה משנת 1938 גרמה להתדרדרות מצבם הכלכלי של היהודים. מוסדות הצדקה של שתי הקהילות שילבו כוחות כדי לסייע לנזקקים. הם ארגנו שיעורים ללימוד שפות זרות ותמכו בהוראת מקצועות מעשיים שהיה בהם כדי להועיל לאלה שביקשו להגר. בשנת 1942 גויסו רוב הגברים היהודים לשירות עבודת כפייה במסגרת הצבא ההונגרי. רובם נשלחו לחזית המזרחית, באוקראינה.
הצבא גרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. על-פי נתוני מיפקד שנעשה בשבוע השני של אפריל 1944 נמנו עם הקהילה הנאולוגית של ג'ור כ-4,000 נפשות, ועם הקהילה האורתודוקסית – כ-600 נפשות.
הגרמנים פיזרו את ההנהגה היהודית האזורית הקודמת וציוו על יהודי ג'ור להקים מועצה יהודית אזורית שתחליף אותה. סוחר העצים ינוש בירינגר (Janos Biringer), שהיה פעיל בעבר בקהילה הנאולוגית, מונה נשיא המועצה היהודית האזורית. ד"ר ג'ולה אונגר (Gyula Unger), נשיאה האחרון של הקהילה הנאולוגית בג'ור, מונה נשיא המועצה היהודית המקומית.
המינהל האזרחי ההונגרי נשאר על כנו גם לאחר הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך צווים ותקנות של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. הממונה על מחוז ג'ור-מושון, ריצרד קסוניי Richard) Kaszonyi), וסגנו מיקלוש טלביס (Miklos Telbisz) הורו על הקמת הגטאות במחוזם. ב-10 במאי 1944 הורה ראש עיריית ג'ור, ינו קולר (Jeno Koller), ליהודי עירו לעבור בין 15 ל-17 במאי לבתים שהוקצו לגטו בשני מקומות – בלב העיר ועל האי ג'ורסיגט (Gyorsziget). בשל הצפיפות הרבה בגטו נאלצו היהודים להשאיר את חפציהם מחוץ לדירותיהם בגטו עד 31 במאי 1944 אולצו כל היהודים לעקור לגטו ג'ורסיגט, שכן שר הפנים ההונגרי אנדור ירוש (Andor Jaross) התנגד לקיומו של גטו בלב העיר.
בראשית יוני 1944, לאחר שהובאו לעיר יהודים מכל מחוז ג'ור-מושון, התגוררו בגטו ג'ורסיגט כמה אלפי בני אדם בצפיפות קשה מנשוא של כ-30 נפשות בחדר אחד. ההגמון הקתולי של ג'ור, וילמוש אפור (Vilmos Apor), מחה לפני שר הפנים על הצפיפות בגטו ועל הכללתם בגטו של יהודים שהמירו דתם לנצרות, אבל התערבות ההגמון הייתה לשווא.
על-פי דיווח מראשית יוני 1944 גויסו גברים יהודים בני 18 עד 48 לשירות עבודת כפייה, וכך ניצלו מגירוש.
ב-7 ביוני 1944 החלו הרשויות לחקור את תושבי הגטו בעינויים בניסיון לגלות היכן הסתירו חפצי ערך. בין 7 ל-10 ביוני 1944 הועברו תושבי הגטו לקסרקטינים בפאתי העיר, על גדות הדנובה. היהודים הורשו להביא עמם רק את הבגדים שלגופם. בקסרקטינים קיבלו הכלואים מרק שלוש פעמים ביום. בקסרקטינים פעל שירות סדר יהודי. בערב שבת, ב-9 ביוני 1944, ניהלו שני הרבנים של שתי הקהילות תפילת קבלת שבת משותפת בהשתתפותם של אלפים מתושבי הגטו. הגרמנים קטעו את התפילה, ולמחרת היום הִכּו והשפילו את שני הרבנים ואת חברי המועצה היהודית.
עד אמצע יוני 1944 גורשו תושבי הגטו, כ-5,000 נפשות, בשני טרנספורטים לאושוויץ. כ-40-30 יהודים שהיו נשואים לבני זוג לא יהודים ניצלו מן הגירוש בשל מעמדם המיוחד; ב-12 בפברואר 1945 הם נצטוו לעבור לגטו אחר שהוקם בבית ספר התיכון "ריאלגימנזיום" (Realgimnazium) בג'ור, וב-26 במרס 1945, יומיים לפני שהגיע לג'ור הצבא הרוסי, הם נרצחו ביריות וגופותיהם הושלכו לדנובה.