המכון הבין-לאומי לחקר השואה

לפני המלחמה התגוררו בגלובנו כ-2,000 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. בעיירה פעלו כמעט כל המפלגות הציוניות וכן מפלגת אגודת ישראל. במהומות אנטישמיות שהתחוללו בעיירה במאי 1936 הותקפו כמה יהודים.
בשל הסמיכות לאזורים שסופחו לרייך, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו פליטים יהודים נוהרים מהם לגלובנו וסביבתה. עד דצמבר 1940 גדל מספר היהודים בעיירה ל-5,200.
בשלהי 1939 נתמנה בגלובנו יודנרט בראשותו של אברהם רוזנברג. בעיירה פעל גם שירות סדר יהודי, שבימי הגטו שירתו בו 45 איש.
ב-29 בדצמבר 1939 פונו רוב יהודי סטריקוב (Strykow) לגלובנו; מאחר שגלובנו כבר הייתה מוצפת פליטים, הוחזרו הפליטים לסטריקוב, אבל שם סירב ראש העיר לקבלם. למחרת הם הוכרחו לשוב לגלובנו ונכלאו במחנה ליד בית חרושת נטוש עד שגורשו לוורשה ב-5 באפריל 1940.
הגטו בגלובנו הוקם רשמית ב-12 במאי 1940 וכלל ארבעה רחובות. הגטו הוקף בגדר תיל ובה שער כניסה אחד, ושוטרים יהודים שמרו על הגדר.
מבחינות מסוימות היו תנאי המחיה של יהודי גלובנו טובים בהשוואה למקומות אחרים. למרות הגדר לא נפסק המגע בין היהודים ובין כלל האוכלוסייה, היודנרט הורשה להנפיק רישיונות יציאה מן הגטו, והשוטרים היהודים והפולנים כמעט לא בדקו אותם. כך המשיכו היהודים לעסוק במלאכה ובמסחר, וקצתם עבדו מחוץ לגטו במתפרה ובנגרייה של המשטרה הגרמנית. בשל תנאים אלו כמעט לא היה הבדל בין מחירי המזון בגטו למחירים מחוצה לו. גם מקומו של הגטו על גדתו של נהר הקל על תושביו. לא אחת יצאו מהגטו סוחרי דגים לעיר הסמוכה סקיירנייוויצה (Skierniewice), ופרות לשחיטה הוכנסו דרך פרצות בגדר התיל. פעם בשבוע היו בגטו משחקי כדורגל בין נערים יהודים לפולנים.
מטבח ציבורי שפעל בגטו סיפק כ-1,500 ארוחות צהריים ביום. נציגות מקומית של הג'וינט מימנה את החזקת המטבח וכן מימנה בגדים ותרופות עד אוקטובר 1940. ניהול המטבח הועבר לאחר מכן לידי היודנרט. חלוקת הבגדים, הנעליים והכספים נמשכה.
בגטו הוקמה ועדה סניטרית כדי לשפר את מצב התברואה הקשה, הופעלו צוותים של עובדי ניקיון והוטלו עונשים על לכלוך ברשות הרבים. בית החולים, בראשותו של ד"ר שמירגלט (Shmirgelt), טיפל בעניים בחינם. מצב הציוד הרעוע והמחסור בתרופות השתפר עם מינויו של הפולני ד"ר מרווסקי (Merevski) למנהל בית החולים. מרווסקי קיבל את משכורתו מהיודנרט והיו לו קשרים עם הגרמנים. בעקבות פעילותו הנמרצת עבר בית החולים לבניין חדש, סופק לו ציוד חדש, חולים עניים קיבלו תזונה מתאימה, וכל אוכלוסיית הגטו חוסנה נגד טיפוס הבהרות.
אחד מתפקידי היודנרט היה לספק צוותים לעבודת כפייה באזור גלובנו. באוגוסט 1940 החלו השילוחים למחנות עבודה במחוז לובלין. היודנרט הצליח להעביר לכלואים במחנות תמיכה כספית כדי להקל עליהם. צעירים יהודים רבים ברחו והסתתרו ביערות הסביבה.
בפברואר 1941 החל המצב להחמיר. ב-10 בפברואר פקדה המשטרה הגרמנית להחזיר את כל רישיונות היציאה מן הגטו, ונפוצו שמועות על הגירוש הקרב. בגטו השתררה אנדרלמוסיה: היו התנגשויות בין חברי היודנרט לשוטרים היהודים, מלאי המזון נגנב, יהודים אולצו למכור לפולנים את חפציהם בפרוטות, ושוטרים גרמנים שדדו את רכושם של היהודים. היודנרט פעל במרץ להשגת משאיות להעברת התושבים מהגטו. האמידים שבהם יצאו ממנו לוורשה בכוחות עצמם.
ב-28 בפברואר 1941 החל גירוש היהודים לוורשה, תחילה בעגלות ואחר כך במשאיות. בזמן חיסול הגטו פונו היהודים מדירותיהם והועברו מבית לבית, והיו נתונים לאיומים מתמידים על חייהם. בתוך שבועות אחדים הצטמצם הגטו בהדרגה עד שחוסל ב-18 במארס 1941. מקצת בעלי המלאכה נשלחו ללוביץ' (Łowicz), ועם תושביה גורשו גם הם לאחר מכן לגטו ורשה.